חרדה לגורל החרדים
אם תשאלו את ינון מגל, אין כמו חיילי צה"ל והמילואימניקים - ומי שלא מעריך אותם הוא טיפש ומגעיל. אבל אם תשאלו את אותו ינון מגל בדיוק, אין כמו לומדי התורה החרדים - ומי שלא מעריך אותם לא מבין כלום מהחיים שלו. זה לא סותר כמובן, מי כמונו מאמינים בשילוב של תורה ולחימה, אך זה סותר לחלוטין כשבתכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 מתארחת אשת מילואימניק הזועקת מדם ליבה המותש על החרדים שלא מתגייסים ומפילים עליה את הנטל, ומואשמת שהיא "מפרקת את הקואליציה". הרי מה יכול להיות גרוע יותר מפירוק הממשלה? בטח לא 250 ימי מילואים.
657 ימים למלחמה ובערוץ 14 עוד לא מצליחים לשדר קו ברור בסוגיית הגיוס. מצד אחד, מהללים את חיילי צה"ל המדהימים והגיבורים. מצד שני, מפגן תמיכה אדיר בהשתמטות החרדים וקמפיינים לתרומות שמקדם הטאלנט המוביל. הניסיון להעביר מסר שאין סתירה בין השניים לא עובר מסך. אותם החיילים שצופים בערוץ (גם אם באהדה רבה) קורסים תחת העומס במלחמה, ונאלצים לשמוע את המגיש הנערץ מגן בחירוף נפש על אלו שיכולים להקל עליהם משמעותית ובוחרים שוב ושוב שלא.
ובתיאום מושלם ומגוחך להפליא, במוצאי השבת הקרובה ישדרו בערוץ את הסרט "יצאנו למילואים" המהלל את לוחמי המילואים ומספר את סיפורם. ומי מכל חברי הערוץ נבחרה להוביל את הסרט? איך לא, דנה ורון. אותה ורון חרדית שאמרה "הציבור החרדי חושש ובצדק לגורל הדת והמצפון שלו... הם לא מתרשמים מהקריאה 'נמות ולא נתגייס', הם באמת מרגישים שמוטב שיהרוג אותם נוח'בה מאשר שיקחו להם את העולם הבא". בניסיונם לא להפסיד את הקהל החרדי אך לא לפגוע בקהל הדתי-ימני-ציוני, בערוץ 14 מרכיבים עיסה מבולבלת ובעיקר צבועה. זה לא מרגש, זה לא מאחד, זה פשוט דוחה.
ינון מגל, צילום: צילום מסך ערוץ 14
התחברות
"אם היינו רוצים לעשות מהומות עולם - תאמיני לי, הסדרה הזאת זה המקום לעשות מהומות. אבל אנחנו באנו מחמלה, באנו מעניין, באנו לנסות להכיל את הדבר הגדול הזה שנקרא 'התנתקות' ולתת ביטוי לכאב". כך אמר לי איציק לרנר, אחד מיוצרי הסדרה "איפה היית בהתנתקות?" שעלתה השבוע בכאן 11 לרגל 20 שנה לאירועי גוש קטיף, בריאיון שערכתי איתו ועם היוצר השני איתי לנדסברג נבו. שניהם, לפחות לטענתם, לא הגיעו לפרויקט מפוזיציה. לא מתוך ניסיון להעביר מסר מסוים, אלא לספר סיפור.
מספיק לצפות בפרק הראשון (אבל תצפו גם בשני ובשלישי) כדי להאמין לשניים האלה. הסדרה שמשודרת כעת לציון שני עשורים לאחד האירועים המטלטלים והמכוננים בישראל, שמלווה אותנו עד היום, מספרת סיפור אנושי. לא כזה שעוד לא סופר, אך כזה שכמעט תמיד נדחק הצידה מול הדיון הפוליטי או המוסרי. צמד היוצרים דורש מהצופים: הניחו לרגע בצד את דעותיכם. גירוש או לא, סיבה לשבעה באוקטובר או לא, אלפי אזרחים נקרעו מבתיהם והאירוע הזה מלווה אותם עד היום. הקשיבו להם, הקשיבו לכאב שלהם, אחר כך נחזור לריב.
מתוך "איפה היית בהתנתקות?" צילום: באדיבות כאן 11
היי גיא?
מעולם לא הייתי מהעוקבים האדוקים של "האח הגדול". לא מתוך עליונות רבה או מוסריות-יתר, לאורך כל השנים לגמתי תככים וביקיני מ"הישרדות", אלא שהפורמט של אנשים מעשנים-צועקים-מתאהבים בלי עלילה מובנית לא קסם לי במיוחד. איכשהוא, העונה הזאת סחפה אותי. לא עד כדי צפייה בפרקים מלאים - מקווה שלא אגיע לשם - אך בהחלט עד כדי שאיבה לסרטונים הקצרים באינסטגרם המספרים את כל העונה בלי החלקים המשמימים שבה.
ובכן, מדובר בתוכן נוראי. בעודי צופה בו אני מודעת ב-100% שמדובר בזבל אנושי טהור שלא אמור להופיע על מסך הטלוויזיה שלי, וגם לא על האייפון. מודלים של גבריות רעילה זוכים לאהדת הקהל, ריבים שיורדים לפסים אישיים ומכוערים מתנהלים בתכיפות גבוהה יותר מהמקלחות של המשתתפים, ושלא לדבר על עישון ושיזוף-יתר שעלו גם הם לכותרות לאחרונה. לא תוכן עמוק, בטח לא חינוכי, אפילו לא נעים במיוחד. מה הקשר של כל זה לגיא זוארץ?
לא מזמן מגיש הטלוויזיה אברי גלעד שיתף בטורו בעיתון "ישראל היום" כי סירב להצעה להנחות את התכנית מטעמים מוסריים. "זו כבר לא טלוויזיה, זה מטרד סביבתי", כתב, ונימק: "קחו קבוצה של אנשים, רובם ריקים מערכים, מלאים בעצמם, כלאו אותם בלי שום מטרה אמיתית – ותנו להם זמן. הרוע יופיע בעצמו, והרוע מידבק". מפתיע שדווקא גיא זוארץ, המזוהה עם ערכים של ארץ ישראל היפה, עם שירי קבלת שבת על הפאנטם ועם מסרים חיוביים ומקרבים, לא נרתע להיות הפרצוף של תכנית הרעל של ישראל.
גיא זוארץ, האח הגדול, צילום: Oren Ben Hakoon/Flash90