בעוד עולם העיתונות מוביל ברוב גברי מובהק (הביטו על ערוץ 14, ולא רק) דווקא בגזרת המהדורות המרכזיות בולטות הנשים. בערוץ 12 אלו יונית לוי וקרן מרציאנו, ב-14 מגי טביבי וליטל שמש, בערוץ i24NEWS מירי מיכאלי ורק ב-13 הפך אודי סגל לפנים של הערוץ - אך תמיד לצד אישה בדמות תמר איש שלום, הילה קורח או דוריה למפל. גם בתאגיד מיכל רבינוביץ' הובילה את המהדורה בשנים האחרונות ואחריה מיהרו להקפיץ את טלי מורנו להחלפה, אך הפעם הגיעה גם תוספת חדשה וגברית - טל ברמן.
במשך מהדורה של למעלה משעה וחצי, אפשר לספור די בקלות את כמות הפעמים שטל ברמן ממצמץ. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת - הרי בוויקיפדיה כתוב ש"מצמוץ היא פעולה הכרחית של העין המסייעת לפזר דמעות ולהסיר גורמים מגרים ממשטח הקרנית והלחמית" - אז החלטתי לבדוק. בחרתי תכנית אקראית של "היום שהיה" ברשת 13, אותה הגיש טל ברמן לפני שמונה להגשת המהדורה בתאגיד, וראיתי שהוא דווקא יודע למצמץ היטב כשהוא רוצה. הוא פשוט לא רוצה.
ברמן שמופיע על המסך של כאן 11 הוא לחוץ
הפער בין ברמן שנחשף על המסך של ערוץ 13 לבין אותו מגיש שקודם בין לילה להיות הפנים המרכזיות בערוץ הציבורי של ישראל הוא כמעט תהומי. המגיש שהצליח לספק נתוני רייטינג די מרשימים בשעה די מאוחרת של הלילה בזכות כריזמה, נינוחות ואפילו קצת מתיקות - נאבד מעט על המסך שהוא חולק לסירוגין עם מורנו. ואין מה לדבר על הרייטינג, שלא נמוך מזה שרשמה מיכל רבינוביץ' בזמנה אך בהחלט לא משמש כקלף מיקוח מול קרעי.
ברמן שמופיע על המסך של כאן 11 הוא לחוץ. הוא קפוץ. הוא לא ברמן הנינוח שישב בערוץ 13 וניהל את האולפן כמעט בעיוורון - העביר את רשות הדיבור מכתב אחד לשני, דיווח, שאל את השאלות הנכונות כשצריך ואפילו חייך. נסו למצוא חיוך אחד של ברמן כעת, בתפקיד החדש שלו. נכון, אין בימים אלו של מלחמה, חללים וחטופים הרבה סיבות לפצוח בריקודים, אך ברמן הצליח בכיסאו הקודם למצוא נחמה קלה גם סביב בשורות קשות וסיפורים כואבים.
אולי מתוך תחושת חשיבות ואולי מתוך התרגשות אמיתית מהתפקיד החדש שנפל עליו, ברמן לא שם
אולי מתוך תחושת חשיבות ואולי מתוך התרגשות אמיתית מהתפקיד החדש שנפל עליו, ברמן לא שם. הוא נוכח באולפן, הוא עושה את תפקידו בצורה מדויקת ומבלי להתבלבל כמעט בכלל (מקצוען תמיד היה), אך היעדר המצמוץ הוא רק תסמין להתנהלותו של ברמן על אוטומט. העיניים לא זזות מהפרומטר עד כדי דמעות שמתחילות לבצבץ סביב האישון (למרות שמגיש ותיק כמוהו יכול בקלות להסיט לרגע מבט ועדיין לזכור את המשך השורה), הדיווחים מלאכותיים ומדוקלמים, השאלות שמופנות לכתבים או פאנליסטים חסרות רגש וחיבור. הכל קורה, המשימות מתבצעות, אך התחושה היא שאין אף אחד בבית.
עברו בסך הכל חודשיים מאז שברמן לקח על עצמו את האתגר להחזיק את המהדורה המרכזית של כאן 11 על הכתפיים. אמנם לא לבד, אך כששחקן משמעותי במשחק. אפשר לקוות שעם הזמן (וחודשיים זה עוד לא מספיק זמן) יצליח ברמן לאמץ גישה נינוחה יותר שתאפשר לו להיות הברמן שהכרנו בעבר. כזה שהאולפן קטן עליו, ולא הוא האדם הקטן בתוך האולפן. אולי, רק אולי, בעוד כמה חודשים נזכה לראות אפילו חיוך אחד.