סיימתי לראות את איסט סייד וצעקתי על המסך: טוסו לכתוב לי המשך

הייתי סטודנטית לתסריטאות בסמסטר הראשון כששמעתי את הרעיון לסדרה. זה היה באחד מימי שני בערב, באודיטוריום של מעלה, וניסינו ללמוד איך כותבים תסריט לסרט בלי דיאלוגים. בסיומו של הקורס, המרצה יעל רובינשטיין-ניצן סיפרה לנו שהתחילה לעבוד על סדרה חדשה. "זה על סוחר קרקעות במזרח ירושלים", כך אמרה והוסיפה שהיא נמצאת בשלב התחקיר. 

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאהצעירה האוטיסטית שמשחקת בסדרה החדשה: "יהודה לוי הוא המנטור שלי"

  17/02/23 08:32

זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על איסט סייד, סדרת הדרמה החדשה של תאגיד השידור הציבורי. ארבע שנים אחר כך, הפרקים יצאו לאוויר העולם ואין ספק שהיה שווה לחכות. יהודה לוי מגלם את מומי בן דהן, סוחר נדל"ן במזרח ירושלים, שמוכר בתים של ערבים ליהודים ומתעניין רק בדבר אחד: בתו האוטיסטית, מאיה, שצריכה להתגייס לצבא כדי להבטיח את עתידה. בניגוד לציפייה מהנושא הנפיץ, איסד סייד היא לא סדרה פוליטית, וטוב שכך. 

האמנתי לכל הדמויות המסובכות על המסך

"כל הסיפורים והקווים העלילתיים הם סיפורים אינטימיים ובין אישיים. זו סדרה א-פוליטית במקום הכי פוליטי בעולם", אמרה היוצרת בראיון לכיפה עם השקת הסדרה, ונראה שהיא צודקת, אולי אפילו יותר מדי צודקת. על כך בהמשך. הפטריארך היווני, הסוחר היהודי, העמותה היהודית, המתפללים הנוצרים ואפילו הבוגד הערבי, לכולם יש ביטוי פוליטי מסוים במרקם הסבוך של מזרח ירושלים, ועדיין בסדרה הם משתקפים בתור עצמם: יצורים אנושיים עם צרות מוכרות כמו אובדן, חובות, אהבה ושררה. יש להם רצון מובחן מכל שאיפה פוליטית, אפילו שהיא בהחלט קיימת. 

והאמנתי להן, לכל הדמויות שנבראו על המסך עבורנו וגולמו בידי שחקנים מצוינים. כולן היו כל כך משכנעות. בדיאלוגים, בקצב הדיבור, בחלומות. אפילו סגנון קשירת המטפחת של הדוסית המגיעה לבדוק את הדירה החדשה שלה בשכונה המוסלמית היה אמין, והגברת הקשוחה של עמותת ארעא, שהתאלמנה לא מזמן ותחתיה מסתתרת השחקנית שרה וינו-אלעד, גם היא הצליחה להתחמק מהסטריאוטיפ הטרחני שהיה מתבקש להצמיד לה. 

הכל אמין צילום: באדיבות כאן 11

חוט השני שנשזר בין כל הסיפורים עם מאפיין זהה

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי סדרת דרמה ישראלית כל כך טובה. לרוב יש לנו תכנים בכלל לא רעים, והשפע של השנים האחרונות רק מתגבר עם עוד ועוד יצירות איכותיות. אבל איסט סייד אפילו לא נכנסת לקטוגריית האיכותיות, היא נכנסת לקטוגריית המצוינות. כן כן, עד כדי כך נהניתי לצפות בה. ממש חיכיתי לפרקים החדשים, ובאימה צפיתי בדקות המתמעטות של הפרק האחרון ששודר אמש (ג'). פרק שאמנם הגיע לסוף מסוים, אבל עדיין השאיר יותר מדי סימני שאלה, וגרם לי לצעוק על המסך: טוסו לכתוב לי המשך. מלבד הסיפור הנהדר, יש עוד אלמנטים שמענגים את הדעת. המוזיקה הנכונה, התלבושות, הלוקיישינים הקסומים, המימיקות הזעירות בפניהם של השחקנים ואפילו האקסטרים העדין, כל אלו קירבו את החוויה לדרגת השלמות. ראוי לציין את הסצנה הנוגעת ללב של חיילים עם צרכים מיוחדים המגיעים לטירונות. מרגש. 

יפה היה לראות איך כל דמות מקבלת זמן מסך משלה, וכולן גם זכו לסיומת ראויה. כבר אמרנו שהאנושיות מככבת פה, ומתוכה אפשר לזקק את האטמוספירה החמקמקה שנקראת הורות, ונשזרת כמו חוט השני כמעט בכל מערכת יחסים בעלילה. מומי אחראי על מאיה, עיסאם שמכר את ביתו דואג לילדים, המשת"פ הפלשתיני מטפל באביו הזקן, הנזיר היווני מפנטז על תינוקת קטנה שאולי תהיה שלו, ואפילו לתיאודורוס המרשים יש אמא זקנה וחולה. חשבנו שהפיקו לנו סדרה על פוליטיקה, ובסוף קיבלנו עוד תזכורת לדיבר החמישי. 

הפספוס הזעיר 

סוד הקסם של הסדרה טמון בפשטות שלה. איש שהוא גם אבא, שרוצה דבר מה נואשות, ונאבק להשיג אותו עד שיצליח. כל השאר הוא רק הרקע. ויחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהפספוס הזעיר שיש בסדרה המופלאה הזו. צדקה רובינשטיין כשאמרה שזו לא סדרה פוליטית. כפי שכתבתי, צדקה מדי. לא קיבלנו מניפסט פוליטי או אידיאולוגי, אלא פשוט סיפור טוב, ועדיין הייתי שמחה לעוד התייחסות קטנטנה של פוליטיקה או דת. דווקא משום שהעלילה כל כך נקייה מגילויים כאלה, מותר לה לאפשר לצופים עוד חצי פרק, עוד כמה סצנות בודדות של ערבים המוכרים את ביתם במזרח הבירה ליהודים, ונאלצים לשאת בהשלכות. כל זה היה עשוי להשלים את הסיפור, להשעין אותו על יריעה רחבה יותר ולהעשיר את הצופים. מי יודע, אולי בעונה הבאה. אולי גם עליה ידברו באודיטוריום של מעלה. כך או כך, אני כבר לא יכולה לחכות.