שטיסל עונה 3: סדרה אהובה שהלכה קצת לאיבוד

הסדרה שלרוב עשתה לכם קווץ' בלב הלכה קצת רחוק מידי הפעם, ולעתים באופן מאולץ מדי. טוב שנותר לנו להתרשם מתצוגת המשחק של דובל'ה גליקמן, פניני חכמה והומור ונהדר. סיכום עונה שלישית של שטיסל

עדיאל שביט, חדשות כיפה 15/02/21 20:41 ג באדר התשפא

שטיסל, צילום: קרדיט צילום מסך
שטיסל, צילום: קרדיט צילום מסך

לאחר חמש שנות המתנה, העונה השלישית של שטיסל הגיעה ביעף לסיומה, וכמו הרבה דברים טובים זה נגמר ומהר בייחוד שבעונה הנוכחית נאלצנו להסתפק בתשעה פרקים, לעומת שנים עשר בעונות הקודמות. שטיסל, בעונות הקודמות היתה אחת הסדרות הטובות ביותר שעלו על המרקע הישראלי, ואולי אף הטובה ביותר, אך העונה השלישית הורידה אותה מעט מיוקרתה.

חשוב לציין, כי על אף כשליה של העונה הנוכחית, עדיין מדובר בסדרת מופת, וככזו, ניתן לשפוט אותה בכלים מחמירים יותר.

יוצרי הסדרה זיהו את החולשה הסדיסטית שלנו, לסבלם של בני משפחת שטיסל, או איך שפארשלופן מגדיר, משפחת "סדוקי הדור". הקשיים סובבים בעיקר סביב אהבה וזוגיות, ובאים לידי ביטוי באהבות הנכזבות של קיווע, בבדידות של שולעם, במתח שבין גיטי וליפא, בקנאה בין נוחעם לשולעם, ואיך לא, האדמה הרועדת תחת הזוג הצעיר רוחמי וחנינא. השיטה אמנם עבדה יפה בעונות הראשונות, אך הפעם כשכותבי הסדרה יצאו לסיבוב נוסף, זה יצא מאולץ מידי ולא בשל.

קיווע שטיסל

על מנת להחזיר את קיווע שטיסל לעולם הרווקות (שימו לב, אזהרת ספויילרים!) החליטו שנכון "להרוג" בצעד קורע לב את ליבי - אשתו מהעונה הקודמת, זאת בתקווה שסיפור אהבה חדש של קיווע - אלמן פלוס ילדה, ימלא את חלל הסדרה. כמה חבל, שדווקא הזוגיות של עקיבא במצבו הסופר רגיש בעונה הנוכחית, הייתה הכי פחות מעניינת ומרגשת, ביחס לסיפורי האהבה המורכבים שהיו לקיווע בעונות הקודמות. הזוגיות שלהם קיבלה זמן מסך נמוך, גם אם לכאורה זה נעשה במטרה לתת במה לדמויות האחרות בקאסט, בלטה לעין העובדה שלכותבי הסדרה התפתח קושי להפוך את הזוגיות בין קיווע לרחלי למעניינת לפחות כמו הקודמות, בעוד שאלישבע - אלמנה עם ילד וליבי - בת דודה של קיווע היוו אתגר זוגיות בפני עצמן, האתגר הזוגי עם רחלי הגיע מאוחר מידי אם בכלל. 

עוד לפני כן, הסיבה בגינה רחלי מתחתנת עם קיווע, (ראתה את הבת שלו בוכה וצורחת פעם אחת, וזה נגע לה ללב) נשמע לא סביר, ולא מתאים לאופי הסדרה. גם הטוויסט לכאורה סביב המאניה דיפרסיה של רחלי והסכיזופרניה של קיווע, לא מתרומם לשום מקום.  גם האמינות של מיליונרית יפיפייה שמתאהבת בצייר בטלן שאבל על מות אשתו, גם כאן זה too good to be true. ולא נכנס בכלל  לטיפול העקום ביותר סביב העובדות הסוציאליות, והדימוי השגוי שלהן בסדרה שאין בו קשר למציאות, מה גם שזה לא הוסיף דבר לעלילה.

ליפא וגיטי וייס

משבר הזוגיות בין ליפא לגיטי מסרב לדעוך, אמנם העונה השנייה מסתיימת בקלוז'ר בו גיטי סולחת לליפא, אך הסליחה לא באה לידי ביטוי בשום דרך בעונה השלישית. הכיוון הזה היה פוטנציאלי להיות דווקא מעניין, אלא שבעונה הזו החליטו להפוך את גיטי מדמות מרשימה המצטיירת כלביאה שנלחמת על המשפחה שלה, למכשפה אגואיסטית, בעוד שליפא מצידו ממשיך למתוח את גבולות המגזר החרדי, ומקבל חיבוקו מהקהל החילוני.

בסדרה שמתיימרת להציג את הצד החרדי, היה ראוי ונכון להציג את התנהגותה של גיטי כחלק מהשתייכותה לחברה קשוחה, ולא כרומנטיזציה סביב המרדנות של ליפא, בסוף עוד יסכימו איתו על כך שנטש בעונה הראשונה את משפחתו מאחור כי בשם עזיבת חברה מנוכרת.

בעיה נוספת היא הניסיון להפוך את יוסל'ה בנם האהוב של ליפא וגיטי לגרסה החדשה של דוד קיווע, כל סיפור ה"שירות" (שירה לוי ושירה לוינזון) נשמע מופרך לחלוטין. מהפגישה המקרית בלובי ועד לפגישה הסופר מקרית בכותל, והמהירות שבה הוא מתאהב או שונא בחורות (אני אבחר את שירה לוי כי היא אוהבת זבובים ולוינזון לא).

בחירה יפה של הכותבים בסיפור של יוסל'ה היא הטלת הבעייתיות בו עצמו, כך שדאגו ששירה לוינזון תיראה לצופים כבחורה מתוקה, שאין כל סיבה אמתית לפסול אותה (למעט העובדה שהיא לא ריף נאמן).

חרף כל אלו מדובר בסדרה מעולה, בעיקר בגלל הדברים שתמיד הייתה חזקה בהם.

שולעם שטיסל

נאמר זאת גם בפעם המיליון, דובל'ה גליקמן נותן פעם אחר פעם את הופעת חייו, כל רגע ששולעם נוכח בפריים הוא תענוג צרוף. גם הוא נכנס לשבלונה הקבועה זוגיות כושלת שהוא הורס במו ידיו, מערכת יחסי אהבה-מרות עם בנו, ויחסי תחרות עם אחיו נוחעם (שהתפקיד שלו העונה היה פחות מוצלח, בעיקר בגלל לאן שהלכה העלילה ולא בגלל ששון גבאי חלילה). שולעם הוא דמות שמשוחקת מא' ועד ת' בצורה פנומנלית, עם הטקסטים הטובים ביותר. אשבח את פרק הסיום שמעמיד את שולעם שטיסל אל מול הבעיות שלו, ואולי הפעם סוף סוף הוא יבין מה לא בסדר איתו.

נקודת חוזקה נוספת של הסדרה למרות היותה סדרה מרגשת היא דווקא ההומור, כל פעם שמופיע קטע שאמור להעלות חיוך, הקטע עושה את העבודה עשרות מונים טוב יותר מהדמעות שכפו עלינו בסצנות המרגשות.

מעל כולם נמצא הפרק השישי שבו מוצג סיפור רישיון הנהיגה של טובי, שאלמלא הפרק הראשון והאחרון, מדובר בפרק המוצלח ביותר בעונה שמשאיר חיוך גדול על הפנים. נקודת החוזקה השלישית היא כמובן כמו בכל עונה היא הקאץ' פרייז שיישארו איתנו הרבה אחרי שהנכדים שלנו יראו את הסדרה, אחרי "שכויח" ו"רשעים ארורים", השנה קיבלנו יציאות כמו "חתיכת מַצֶּב" , "בגיהנום אין חיירן כזאת", "מאוהב? מאיפה אתה מכיר את המילה הזו?", וגם סתם לקרוא לכל אישה "הרבנית/הנגידה יוקטן". ותמיד נזכור את מכבסת המילים למזרחים: "הם פשוט אוהבים את הדג שלהם קצת יותר חריף משלנו, זה הכל".

דבר אחרון והוא פרק הסיום, איזה סצנת סיום, עימות אמיתי בין שולעם לבין אחיו ובנו, שמציב לו מול המראה את הבעיה האמתית שלו - לא הם זקוקים לו אלא הוא להם. זהירות ספויילר: רגע לפני שהכל נגמר, שולעם מבקש לקיים מעין "סעודה אחרונה", בה הוא יושב לשתות סודה עם אחיו ובנו, אליהם מצטרפים כלל הדמויות שהלכו לעולמם והותירו אותם בודדים ומצולקים. מדובר בסצנת סיום מדהימה ברמה  של העונות הקודמות, כמו זו של שולעם מול הציור של אשתו דבורה. אם הכתוביות היו עולות מיד אחרי הסצנה הינו אומרים דיינו. אלא שאז מגיעה סצנת שטורפת את כל הקלפים ומשאירה אותנו לתהייה האם הגענו לסוף טוב הכל טוב או שמא לנורא מכל. ברגע לא ברור רוחמי אוחזת בבתה שנולדה באושר, שתיהן בריאות ושלמות, אלא שאז היא מישירה אל הצופים בבית, תוך כד שיורדת לה דמעה, ואותנו תוהים האם מדובר במציאות או חלום המתקשר עם סעודת המתים הקודמת. שטיסל תחזרי גם לעונה רביעית?  

 

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר