כאשר סיימתי לצפות בשני הפרקים האחרונים של הסדרה "עוד ניפגש", בהפקת ערוץ "כאן 11" התרגשתי מאוד, ועיניי היו לחות מדמעות. מאז שנכנסתי לישיבה, לפני כעשרים שנים, ונעשיתי דוס, אני לא רואה סדרות ברוך השם. למדתי קולנוע, ואני יודע כמה מסרים סמויים ובלתי סמויים מצויים בכל סרט ובכל סדרה, ואני יודע כמה אני לא רוצה שמסרים אלו יחדרו לא אליי, ולא לביתי וילדיי.
אבל הפעם יצאה סדרה שיכולתי לראות. במסגרת פורמט התוכנית, הצופים נחשפים לחמישה אנשים חילונים שבן משפחתם חזר בתשובה והם נשלחים לתהליך המתעד את הניסיון לחידוש הקשר עם אותו בן משפחה. הסדרה עוסקת בנושאים הקשורים לנתק במשפחה בעקבות חזרה בתשובה וניסיונות לגשר על פערים שנוצרו בין בני המשפחה בעקבות השינוי.
סדרה מטלטלת עם תוכן יהודי מרתק ועשיר. סדרה רוויית רגש. סדרה שאני מכיר באופן אישי את הבמאי שלה, ויכול להיות רגוע שהתכנים שבה מוזמנים להיכנס לליבי. את אורי גרודר הבימאי של "עוד ניפגש", אני מכיר עוד מלימודיי כסטודנט בבית הספר לקולנוע יהודי ביד בנימין. אורי היה ממקימי בית הספר, והוא כבש אותי עם היצירתיות שבו והאומנותיות ששופעת ממנו. יחד עם המראה החרדי המובהק שלו הוא היה מלא ברגש ובחדוות יצירה בפרט בדגש על צילום איכותי. אז עם איזה תובנות אפשר לצאת מצפייה בסדרה המרתקת הזאת?
1. ילדים חייבים לחוש בצורה ברורה שההורים שלהם אוהבים אותם ללא תנאי
אנו שומעים את זה בסדנאות להורים, קוראים על זה בספרים בנושא חינוך אבל לראות את זה על המסך בצורה כל כך חזקה וברורה כמו במקרה של בלה, אחת מכוכבות הסדרה, זה מרגש ומדהים. הרב דן טיומקין בספרו המצויין "בוסר המלאכים" מרבה לדבר על הנקודה הזאת כאשר באים לתקשר עם נוער מתבגר, אבל הרבה פעמים הורים חושבים לעצמם "עזוב, הם מגזימים...", ואז באה הסדרה המדהימה הזאת וזה פשוט מתפוצץ לנו בפנים בצורה הכי ברורה - "ילד שלא יחוש שההורים שלו אוהבים אותו ללא תנאי - פשוט לא יצליח לחיות עם זה! ויהיה לו בור ענק בנשמה!".
2. זה קריטי להשקיע במשפחה
רוב זמננו מוקדש לקריירה שלנו, ללימודים שלנו, למשפחה המצומצמת שלנו, ולא תמיד אנחנו שמים לב כמה בעצם חשובה לבריאות הנפשית שלנו ושל המשפחה שלנו, הקשר הרציף והבריא עם המעגל הנוסף של האחים האחיות ועוד. כמה חשוב להשקיע בזה זמן. ברוך השם אני לא בנתק עם אף אחד משבעת אחיי ואחיותיי, אבל כשאתה רואה איזה רגשות יוצאים מאנשים לאחר שהם סבלו מרעב ומנתק משפחתי של מספר שנים - זה מבהיר ומחדד כמה חשוב לשמור על הקשר הזה ולהשקיע בו. כמה אין תחליף לקשר דם. כמה אפילו הדמויות הכי "קרות" כמו גיל, צריכות ומשתוקקות לקשר הזה.
3. אמא ובן - קשר של נצח
ברור בעיניי שהסיפור הכי מרגש ונוגע ללב בסדרה, זה הסיפור של שוש ועומר, אמא ובן שחוו ניתוק קשה של מספר שנים, על רקע חזרתו בתשובה של הבן. זה הגיע עד כדי כך שהיא לא מכירה את נכדיה. כל הסדרה אתה מזדהה עם האמא שמספרת איך היא איבדה את הבן המוזיקאי שלה לעולם של תורה. כמה קשה לה. כל סצנה שנייה איתה היא בוכה למרות שהיא לא נראית כמו אחת שבוכה ביום-יום שלה. וזה מרגש.
ואז מגיעות סצנות הפגישה עם הבן. אתה רואה אברך ספרדי מתוק, שכל כך מובהק כמה המצלמה ו"הבום-מן" זרים לו, כמה קשה לו ההיחשפות אליהם, אבל הוא עושה זאת כי הוא מבין שזה רצון ה', וכי הוא פשוט מתגעגע לאמא. בתוך כל העוצמות האדירות של החיבור המרגש בין האמא לבן שמלא בדמעות נגעה בי נקודה אחת עמוקה- מה תורה עושה לבן אדם? כמה היא מעדנת אותו והופכת אותו יותר ויותר קרוב למלאך. ברגע אחד של נפילת אסימון אתה רואה את הבן הפגוע סולח לאמא שלו ולא מוכן יותר לדבר על העבר. הוא מייד סולח, מזמין אותה לחגים וכבר מחכה לחיבוק שלה. והוא מגלה מה נותן לו את הכח לעשות את השינוי הזה - האמונה, התורה. מדהים.
אם אורי ישאל אותי אז ההמלצה שלי לסדרה הבאה זה לקחת חמש משפחות שניתקו קשר מבן משפחה שחזר בשאלה, ואז לקחת את הדמות הדתית-חרדית ולעבור איתה את אותו תהליך. רק הפעם לכיוון השני. אני בטוח שייצא מרתק. בהצלחה.
הכותב הוא בוגר בית הספר לקולנוע יהודי ביד בנימין וחבר מועצת הקולנוע