שאלה חשובה בנושא פראייריות!

שלום וברכה

התשובה לשאלתך היא מורכבת, ופועלת בשני כיוונים מנוגדים וסותרים.
האחד הוא הכיוון ההלכתי המשפטי. בתשובות רבות בנושאים אלה כתבתי כי הצגת הדברים כאילו מדובר בציווים חד צדדיים אינה שלמה.
מול החובות המשמעותיות של זהירות מלשון הרע ומהלבנת פנים עומדת החובה לבער את הרע מישראל, ולהציל עשוק מיד עושקו. איסורי לשון הרע לא באו להעניק פרס לנבל, כי אם להגן ולקדש את הדיבור שלנו ולא לפגוע במי שאסור לפגוע בו; מול איסור הנקימה הממוני עומדת הרשות ולעתים החובה להילחם במי שפגע בך, וכן הלאה.
זו הסיבה שהפסיקה בנושאים אלה מסובכת מאוד. אני חש את כובד המשא הגדול של פסיקה בנושאים שהם גם דאורייתא ברמה הגבוהה ביותר, וגם ממש "מוות וחיים ביד הלשון". בסופו של דבר עולה מעולמה של ההלכה תפיסה עשירה, שמנווטת בין שני הקטבים, ואינה הופכת את האדם לפרייאר או לחדל אישים שאינו מסוגל להתמודד עם הרוע בעולם.
הדבר נכון גם ביחס להורים, כמובן בהיבטים המיוחדים של מצוות כיבד אב ואם, ואין ההלכה מחייבת את הילדים לקבל את ההתעללות בהם, או את השעבוד להורים. תוכלי לקרוא על זה מעט ב http://www.ypt.co.il/show.asp?id=21166. צריך להיזהר משיפוט ההורים, ומהניסיון לתלות את כל הבעיות שלנו בדברים שהם עשו לנו, אולם מאידך גיסא לא מדובר בשעבוד מוחלט של ילדים להורים. מעבר לזה, ברוב המקרים ההורים אינם פועלים מרוע אלא מטעויות שבני אדם עושים, ועל כן מוטב לו לאדם לא להתעסק בחשבון שיש לו עם הוריו, אלא לפנות קדימה לבנות את עולמו, ולעצב את עצמו בתוך הורה עתידי טוב יותר.

הצד השני הוא המידותי: אכן בעלי תורת המידות קראו לאדם לא לפעול בנושאים אלה רק מההיבט המשפטי ההלכתי, כי אם גם מהנכונות שלו להיות מהנעלבין ואינם עולבים. כמידת יכולתו של אדם טוב לו לרכך את הכאב שיש לו כלפי אחרים, ולהתעסק בנושאים של עצמו, מתוך מבט של עין טובה והטיה לכף זכות. גם לזה יש גבולות, אולם הם רחוקים יותר מאשר הגבול ההלכתי משפטי. זכות היא להיות פרייאר עד גבול מסוים.

כל טוב