שאלה
הרב שלום.
בעקבות הפיגוע האיום האחרון שפקד את עמנו, שהגיע דווקא בשבת קרובה כ"כ לשבת זכור, עלתה בי המחשבה, איך יכול להיות שה' מצווה אותנו להרוג תינוקות? יעלה על הדעת בכלל שה' רוצה שנתגנב באישון לילה לביתם של עמלקים ונרצח אותם ואת טפם בשנתם? זה פשוט נשמע לי לא מתאים למוסר האלוקי שנמצא בשאר התורה.
וזה הרי לא כמו המקרה של הפרה האדומה או כל קורבן אחר שהם חיות, מדובר בבני אדם שחושבים ומרגישים..
איך הכללה כזאת על רקע לאומי מתיישבת עם המוסר האלוקי של התורה? איך אנחנו יכולים להתנהג כמו חיות? איך יכולנו לעשות את זה פעם? איך אפשר ליישב את זה בכלל?
בתודה מראש.
תשובה
שלום וברכה!
אמנם קשה לכתוב מילה "שלום" כאשר אומה אבלה על הירצחותם של קדושים, אך אחד מהדברים החשובים הוא לדעת לקום מן האבל ולהמשיך לבנות ולהבנות. והרי רבי עקיבא בהלווית בנו בירך את הנוכחים בשלום.
טרם המענה על שאלתך הייתי רוצה לתקן כמה הנחות יסוד שגויות המופיעות בשאלתך. ראשית הקב"ה לא ציווה עלינו להתגנב באישון לילה לביתם של עמלקים ולרצוח אותם ואת טפת במיטותיהם. הקב"ה ציווה למחות את זכר עמלק מתחת לשמים. נכון שזה כולל אותם (ללא הבדל מין וגיל) ואת ביתם ואת כל אשר להם כולל הרכוש, אך אין זה נעשה באישון לילה ובהתגנבות, אלא לאחר דרישה וחקירה ובירור מדויק שמדובר בעמלקי וגם זה כאשר אנו יוצאים פנים מול פנים במאבק עמם. מעולם לא הרגנו עמלקי ההולך ברחוב לתומו או ישן במיטתו וגם ככל הנראה לא נצטווינו על כך. שנית אין כל קשר בין מעשה הקרבנות לבין השמדת עמלק.
לאחר התיקון נעבור לשאלתך.
שאלה ששאלת כבדת משקל היא ודנו בה כבר רבים. האמת כבר בתורה עצמה אנו רואים את חוסר הנוחות עם גזרת ההשמדה הטוטלית. הרי ציווי לא להחיות כל נשמה נאמר גם על שבעת העממים וגם על עיר הנידחת (אמנם קיימת מחלוקת האם ילדים נהרגים בעיר הנידחת והאם לאו, אך יש אכזריות לכאורה). לגבי עיר הנידחת מיד לאחר ציווי ההשמדה התורה אומרת פסוק מעניין "ולא ידבק בך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבמך כאשר נשבע לאבתיך" (דברים יג/יח).
אור החיים הקדוש על הפסוק אומר כך:
"ונתן לך רחמים ורחמך. כוונת מאמר זה כאן לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם [מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם], כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, [והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה]. ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן".
כלומר התורה מודעת שמדובר במעשה חייתי, המעורר היצרים השפלים שבאדם והאכזריות הגדולה היכולה להישאר בנפשו של האדם. לכן התורה אומרת שהקב"ה יתקן את המעוות וירפא את הנפש מהאכזריות ועם ישראל ימשיך להיות רחמנים בני רחמנים. אלא כרגע לצורך השעה של קיום ציווי האלוקי הבא להשמיד את שורש הרוע בעולם יש להשתמש במידה שלילית של אכזריות ולהפוך לזמן מה לחיה.
וזה בדיוק המוסר האלוקי - הוא נצחי, הוא אמת ואין בלתו, לעומת מוסר האנושי המשתנה מדור לדור מתרבות לתרבות. אך נכון שמוסר האלוקי לא תמיד מובן לבני אדם. לכן צריך לזכור טוב טוב מה שאמר הקב"ה דרך ישעיה נביאו: "כי לא מחשבותי מחשבתיכם ולא דרכיכם דרכי... כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם " (ישעיה נה).
מה שאנו צריכים להבין זה דבר פשוט לא כל מה שנראה לנו כבני אדם כלא מוסרי הוא באמת לא מוסרי וכן להפך.
אך בכל זאת ננסה להסביר ולו במקצת דבר שלמעשה נשגב מבינתנו, כי אנו בני אדם הרבה פעמים רוצי הסברים בכל זאת.
כמובן לא אצליח להסביר עד תומו עניין של הנהגת ה' בעניין של השמדת עמלק כי הוא נשגב מבינתי כמו מבינת כל אדם אחר, אך בכל זאת אנסה בכוחי הדל לשפוך מקצת אור על הסוגיא. לצורך זה נביא משל של אדם חולה סרטן ל"ע ורופא שמטפל בו.
אם נחשוב ונתבונן טוב, אז נגלה כי רופא המטפל עושה מעשה אכזרי וחייתי, הוא חותך את האדם כדי להוציא גידול, גורם לאדם סבל רב וכאבים המענים את האדם בזמן טיפולים כימותרפיים. לצורך המשימה הרופא צריך להפוך לציניקן, לאדם שלא מייחס רגשות כלפי סבלו של האחר, אחרת הוא ייכשל במשימתו ולא יצליח, לכל הפחות, לנסות להציל חיי אדם. בוודאי שלפני הטיפול ואחרי הטיפול רופא בא עם כל החמלה והאנושיות (אחרת אסור לו להיות רופא), אך לא בשעת הטיפול כאשר הוא צריך לעשות דברים מאד מכאיבים וקשים למטופל. אם רופא יהיה רחמן וירחם על החולה ולאחר הניתוח לא יתן לו טיפולים כימותרפיים , אז למעשה הרופא ישאיר מקום לצמיחה מחודשת של הגידול הממיר ובכך הוא יהרוג את המטופל.
ועתה נעבור לנמשל. עמלק למעשה הוא הסרטן של העולם. הוא אנטיתזה לכל מה שנחשב לטוב, לאלוקי, למוסרי. הוא פגום מיסודו הוא תמיד בא כדי להשמיד כל דבר שמביא אור אלוקי בעולם והוא לא ישקוט עד שישמיד לגמרי את מה שמייצג את האלוקות בעולם. לכן מלחמה לה' בכל דור ודור בעמלק. תפקיד שלנו של עם ישראל ללבוש חלוק רופא המטפל בגידול הממיר שעל "גופו" של האנושות כולה. בזמן הטיפול אין לנו רחמים, אנחנו מתנהגים כחיות, אנחנו לא משאירים ולא נצוץ אחד של גידול הממיר הנקרא עמלק. אך זוכרים שאנחנו חותכים משמידים אך ורק את הגידול הממיר ולא ח"ו איברים אחרים. צריך לזכור שרחמנות על האכזרי ועל זרעו סופה להתאכזר על הרחמנים ולהביא לאבדון. שאול המלך ריחם על מלך עמלקי אגג ובסופו של דבר נתן לו אפשרות להתרבות ולהביא את המן לעולם עם כל המשתמע מכך.
למסקנה יוצא שאנו פועלים מתוך ציווי אלוקי המבוסס על אמונה איתנה שלנו בכך שה' אמת ודרכיו אמת וצדק. וגם כשיש משהו שסותר את המוסר האנושי שלנו, הנראה לנו כלא מובן ובלתי אפשרי מבחינה אנושית, עלינו לבצע את הציווי כי אין לנו את הכלים ואת היכולת לראות את כל התמונה בשלמותה והשפעות של המעשה או אי משעה לדורי דורות. להקב"ה יש את הראיה הזו ולכן הוא מצווה לבצע פעולה כזואו אחרת. גם אם פעולה זו יכולה להשחית את נפשינו (והוא מזהיר שיש סכנה כזו), הקב"ה מצווה לעשותה מתוך הבטחה לתקן את הפגם שיווצר. הקב"ה מצווה לעשות פעולה שלילית למבט האנושי כדי להגיע למציאות טובה יותר והצלת האנושות מאבדון שמביא עמלק. כלומר הפעולה רק נראית רעה וחייתית, אך למעשה היא פעולה טובה - פעולה של הצלה.
אני מודע שהדברים קשים לתפיסה. גם בשבילי הם לא פשוטים, לכן אני מודה להקב"ה שהיום התבלבלו האומות ואין היום עמלק פיזי שניתן לזהותו וכל השאלה הזו והתמודדות עמה נשארים ברובד היפותטי בלבד.
מקווה שעזרתי לך.
בברכה,
חיים בריסק