רצון ואהבה לחיים - בשביל מה אנחנו חיים?

שואלת יקרה,
ענו לך כל מיני תשובות: "עבודת ה´", "הפצת תורה", "תרומה",
ואני חושבת שהסיבה שהן לא מספקות אותך, היא לא כי הן לא נכונות, אלא כי הן פשוט לא התשובה לשאלה שלך, אלא לשאלה אחרת:
את שאלת "למה?"
וענו לך על שאלת ה"מה"?
ובאמת השאלה שלך צריכה לבוא קודם. ואת לא היחידה ששואלת את השאלה הזאת. שאלו אותה לפניך, וישאלו אותה אחריך והתשובות מגוונות. שאלת משמעות הקיום.

(שאלה שהעסיקה גם את הלל ושמאי:
תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו
תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף יג, עמוד ב )

בסופו של דבר, כל אחד יכול להתחבר לתשובה אחרת. אבל האמת היא, בעיני, שזה לא משנה איזו תשובה עונים לך.
בסופו של דבר, העובדה היא שהאדם נברא.
המציאות היא שאנחנו חיים, ואף אחד, אלא אם כן הוא נביא, לא יודע מהי הכוונה האמיתית והנסתרת של בורא העולם. מדוע ברא את העולם, מדוע ברא אותו דווקא כך, למה חיים, למה מתים וכו´. התשובות שמנסים להביא, הן השערות ופרשנויות יפות, שיוצרים לפי אמונתנו. מסתכלים על מה אנחנו מצווים, קוראים מה כתוב בתורה, ומחברים את החלקים לתמונה שלמה של רעיון החיים. אך זו לא ידיעה.

אנחנו כאנשים מאמינים, שואבים תקווה מכך שיש כוונה. יש מטרה לחיים. יש סיבה ויש תכנון. -גם אם אנחנו לא יודעים מהי-
כאנשים מאמינים אנחנו חיים את התורה והמצוות וממשיכים לשאול שאלות ולחקור, אבל השאלה היא מתוך אמונה שהתשובה קיימת. גם אם נגלה אותה, גם אם לא, וגם אם נגלה אותה חלקית.
מצד שני, אפשר להבין למה אמונה כזאת, יכולה להיראות מעורפלת. לפעמים משא החיים כבד, ואז האמונה ש"איפשהו שם קיימת סיבה" זה לא מספיק. וזה יכול לייאש.

אז חוץ מהאמונה, אני יכולה להציע לך את ההיגיון, להסתכל על הדברים כמו שהם, איך נראים חיי האדם, בלי להכנס לאמונה על חיים שאחרי או לפני המוות, עולם הבא וכו´. או כמו שאת מתארת את זה: "בסוף כולם מתים":
אז יש נצח של זמן ריק לפני, ונצח של זמן ריק אחרי. ובתוך הפרופורציות של הנצח הזה, להרף עין, מבליחים 120 שנה של חיי האדם.
וכאן נכנסת השאלה שלך: לעומת נצח הזמן, מה הם כבר 120 שנה? מה כבר אפשר לשנות בתוך הזמן הקצר הזה? מה כבר אפשר להשפיע? אי אפשר לנצח את המוות, אז למה לנסות?
אז העניין הוא לא לנצח את המוות. בסוף כולם מתים. זאת עובדה. החיים הם מאוד קצרים, מאוד מהירים, החיים הם עניין זמני. החיים הם חד-פעמיים.
נתנו לך את הזמן הקצר הזה, לא כדי שבזמן הקצר הזה תשני סדרי עולם שלא נועדו להשתנות.
אז אפשר להסתכל על 120 שנה כעל זמן חסר ערך שממילא לא יועיל ולא ישנה כלום,
אבל אפשר גם להסתכל על 120 שנה כעל הזדמנות -חד פעמית- ונדירה.
הזדמנות שכדאי לנצל אותה, ולנצל אותה היטב, כי אותה הזדמנות לא תחזור.

ואז מגיעה שאלת ה"מה" - יש לי 120 שנה, מה אני עושה איתן? במה, באיזה תוכן, אמלא אותן?
ואפשר לנצל את החיים בכל מיני רבדים.
בעיני, קודם כל הרובד הראשון - להנות מהחיים, להנות מההזדמנות הנדירה והקצרה הזו.
תדמייני שזכית בחופשה לדיסנילנד (או אילת, או מה שבא לך :-) ) ליום אחד.
אז אפשר להתעצבן ולומר "רק יום אחד? מה כבר אני אספיק ביום אחד? מה הקטע אם אני אתחיל לטייל, בסוף במילא הטיול יגמר והכל יהיה כמו מקודם".
או, שאפשר לומר "רק יום אחד, אז כדאי שאזדרז, ואתחיל להנות ולטייל כמה שאני יכולה, לפני שיגידו שהטיול נגמר. ומה שלא הספקתי לא נורא, העיקר שנהניתי".
זה ברובד הראשוני והבסיסי. יש הרבה דברים טובים בחיים. משפחה, חברים, אהבה וצחוק ועוד ועוד. בעיני רק העובדה שאפשר לנשום, לראות, לטעום, זה פריוילגיה, זכות נדירה. צריך לדעת להעריך את זה, והחיים חולפים מהר אז כמה שיותר.

אבל, וזה "אבל" גדול, החיים לא סובבים כולם סביב ההנאה. כמו שאת יודעת יש גם הרבה ניסיונות ואתגרים. דברים קשים, דברים לא מובנים, הרבה חוסר וודאות.
מה שזה אומר, זה שיש גם דברים מעבר.
זה אומר שיש רבדים נוספים.
גם כאן, בואי נסתכל על מה שקורה במציאות: קורה משהו קשה, ואז יכולות להיות שתי תוצאות. אחת- האדם נפגע, ומתייאש. שתיים- האדם מתכונן לפעם הבאה שזה יקרה. ובפעם הבאה שקורה משהו קשה, להפגע פחות, ולהמשיך להתכונן. ובסופו של דבר מה התוצאה של זה?
התוצאה היא שהאדם משתפר.
ביהדות קוראים לזה "השתלמות המידות".
ואולי, אני כותבת אולי כי אני לא נביאה, אבל אולי - ההשתפרות הזו, והתהליך הזה, הן עוד רובד של החיים, עוד מטרה, עוד משהו שכדאי להספיק בזמן הקצר שיש לנו.
גם כאן אפשר לשאול "למה זה טוב? מה משנה ההשתפרות של האדם אם בסופו של דבר הוא מת?"
ולזה אפשר לענות שתי תשובות.
א- מה עדיף? להשאר עם החלאים הרעים ואז למות? האם זה לא יהיה בזבוז של זמן, שעליו את מדברת?
כי הזמן, ההווה, כרגע הוא קיים בכל מקרה, והוא יחלוף בכל מקרה.
אז אפשר לנצל אותו לרעה או לא לנצל אותו בכלל, ואפשר לנצל אותו להישג, למימוש, להשתפרות.
האם בעיניך, כל שלשת האפשרויות האלו, הן בזבוז במן באותה מידה?

וב- תשובה שמחשבת ישראל מציעה (ר´ בחיי אבן פקודה בספרו "חובת הלבבות") ההשתפרות הזאת, עצם זה שאמנם אין לאדם בחירה אם יוולד או לא, אבל דווקא יש לו בחירה מה יעשה עם חייו - הבחירה הזו היא אפשרות לא להיות רק נוצר, אלא גם יוצר, ובכך להשתתף ביצירה של בורא העולם. אתה אולי לא יודע כיצד נראית היצירה הסופית, אבל את לא חושבת שההשתתפות הזו היא דבר נפלא בפני עצמה?

אני אשמח מאוד אם תחשבי על הדברים, ותספרי לי אם הם שיפרו את הרגשתך,
אבל שימי לב שעניתי לך רק על חצי שאלה "איך אפשר לחיות ברצון ובאהבה לחיים?"
כי השאלה הראשונה "למה אנחנו חיים?" היא שאלה מהותית ועמוקה, שאסור לנסות לענות עליה על רגל אחת.
התשובות שנתנו לך, הן תשובות חכמות, אך הן כבר נכתבו והופצו ובאיזשהו מקום, "חוסכות" לך או לאחרים את העבודה לעבור את תהליך חיפוש התשובה.
תשובה לשאלות כמו זו, לא אמורה להיות נוסחת קסם שאחריה תגידי "אהההה, הבנתי" ולהירגע לשארית ימיך.
שאלות כאלו דורשות מסע ארוך ומעמיק של חיפוש אישי. ואני מציעה לך לא לקחת תשובות שעונים לך כתשובות גמורות, אלא כיווני חיפוש. להמשיך לחקור, לקרוא ספרים, לשאול ולהתייעץ.

בברכה,
טל שוטנשטיין
´חברים מקשיבים´
tal.schott22@gmail.com