שאלה
שלום,
אני בטח לא הראשונה שפונה אליך בתור ספרדיה שהתחתנה עם אשכנזי וזה הפסח הראשון שלהם יחד.
הפסח הזה היה עבורי, במילה אחת - סיוט.
הסיפור עם הקטניות (אני אוכלת. הוא לא) גרם לייאוש ולצער רב מאוד לשנינו.
לי היה מאוד קשה לקבל את רוע הגזרה. וקרו כל מיני מקרים קטנים של מאכלים שגיליתי פתאום שאי אפשר לאכול וממש שברו אותי.
חשוב לי לציין משהו - אני יודעת שזה לא באמת נורא. אפשר לחיות שבוע אחד בלי לחם וגם בלי קטניות. אבל מאז שהתחתנתי, כל פעם אני פוגשת משהו קטן, או אפילו קטנטן, שהוא עושה בשונה ממני.
למשל - אצלנו שרים בית נוסף ב"שלום עליכם" שלא שרים אצל אשכנזים (זה אולי נשמע לך שולי, אבל אני פשוט התחלתי לשיר את הבית. והוא לא נתן לי. פשוט המשיך הלאה לבית הבא.), נוסח הבדלה שונה, והם עומדים במקום לשבת. לא אוכלים קטניות בפסח. לא אוכלים מצה עשירה. לא מחממים נוזלים על הפלטה בשבת (פשוט אוכלים אוכל יבש כמו מצה). ויש עוד כל מיני מקרים קטנים. וכל פעם שקורה כזה מקרה קטן, אני מרגישה דקירה בלב. ועוד דקירה ועוד דקירה, ואני מרגישה שאני פשוט מאבדת את מי שאני. הייתי ספרדיה 26 שנה, וזהו. זה נגמר. לא נשאר ממני כלום.
ולא, אין מבחינתי משמעות לזה ש"מרשים לי" להמשיך להתפלל בנוסח שלי. זה ממש כלום.
אני לא שואלת "למה אנחנו הולכים לפי מנהגי הגבר ולא לפי מנהגי האישה". ממש לא. ברור לי שזה לא יעזור, ואילו היינו הולכים לפי המנהגים שלי, אז הוא זה שהיה מרגיש רמוס. ואני חלילה לא רוצה לגרום לו להרגיש כך.
בפסח האחרון, דיברנו רבות עם המשפחה שלו על מנהג איסור קטניות. כולם סביב השולחן אמרו שהם חושבים שזה באמת כבר לא איסור רלוונטי לימינו, אך שומרים עליו משום "אל תטוש תורת אמך".
אני לא מבינה איך התפלגנו לחצי עם אשכנזי וחצי עם ספרדי. כנראה שמישהו שם, אי שם לפני המון שנים, אכן נטש את תורת אימו אם התפלגנו כך. לא?
ברוך ה', אנחנו בזמן גאולה כעת. אנחנו חיים בארץ ישראל וכולנו עם אחד. אין שום משמעות לאשכנזי או ספרדי. אני מרגישה שזה ממש מפלג את העם. ואותי אישית האיסורים האלו ממש קורעים.
בשביל מה הקרע הזה? אנחנו כבר לא מפולגים!
אני מרגישה כאילו אני ובעלי לעולם לא נהיה גוף אחד בענין הזה. אני, מבחינתי, לנצח אמשיך להתפלל כספרדיה ולהתגאות בכך. ואפילו אם יום אחד לא יתחשק לי להתפלל. אני אתפלל דווקא. כדי לזכור
תשובה
שלום וברכה
השאלה בה את עוסקת הפכה שאלת מנהג מסוים לשאלת זהות. אני לא בטוח שזה הדבר הנכון לעשותו, ואולי אפשר לספר על הקיטניות סיפור אחר לגמרי: זהו מנהג אשכנז, שאנו מקיימים אותו כחלק מהיחס הכללי שלנו למנהגים והרצון שלנו שלא לשבור את עולם המנהג, ובשל כך ממשיכים בו מחד גיסא, אך פוסקים לקולא בנושאים רבים ומגוונים הקשורים בו. זה הכל.
כיוון שהפכה שאלת הקיטניות לשאלת זהות, אעיר כמה הערות בסיסיות, בלי לבטל את ההצעה המופיעה בפיסקה הקודמת:
א. אין שום סיבה שבבית שלכם יימחקו המנהגים הספרדיים. להפך. זהו חלק מקסים של החיים המשותפים, בו בונים בצוותא את המנהג הביתי שלכם. לשיר שלום עליכם בנוסח המורכב משני הכיוונים, הבדלה בצורות מגוונות, דיני שבת וכדו'. זו צריכה להיות ההכרעה הזוגית שלכם, לא מתוך עולם של ריב וכיפוף ידיים, אלא מתוך רצון משותף לבנות משהו שמורכב משניכם.
ב. מתוך תשובתי תוכלי לראות כי אכן אין מדובר ברמיסת האחד את השני אלא להפך. כדאי לקרוא את הבסיס ההלכתי של מה שאני כותב ב: http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=6241; http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=82081
ג. חלק מהפסיקה לקולא בנושאי קיטניות נובע גם מהזוגות המעורבים. לבושתם, היהדות החרדית כמעט ולא מכירה את הנושא ועל כן אינה עוסקת בפסיקה בתחומים אלו. ואילו אנו הולכים בדרך ד', ולא גזעניים, ועל כן מתחתנים לפי התאמה וצדיקות ומידות טובות, ולא לפי עדות, ובשל כך השאלה נפוצה, ותשובות הרבנים נפוצות. חוסר ידיעה הוא חלק מהפסיקה (דיני ספיקות), והידיעה כי גם אם יש קיטניות - הדבר הוא רק מנהג, מחזקת את הפסיקה לקולא בנושאים אלה.
ד. כאמור, זו צריכה להיות הגישה הבסיסית בכל הנושאים. החליטו שאתם מקדמים את הגאולה לא על ידי מחיקה של דברים, אלא על ידי הבאה לידי ביטוי של מנהגים אלו ומנהגים אלו, וכך תחיו ביחד חיי המשך של מסורות עתיקות ביחד עם זוגיות מופלאה.
ה. סוגיית מצה עשירה סבוכה יותר. יש מחלוקות בהלכה, ולעתים כאשר נושא מסוים מרכזי כל כך אצל האחד לא דורכים עליו אלא מחמירים לפי שיטתו.
קיצורו של דבר, נראה לי נכון לספר את הסיפור בצורה אחרת לגמרי, ודווקא להיבנות ממנו בדרך שתביא את שניכם לזוגיות טובה ולשמירה על מסורות בדרך ההלכתית היודעת להחמיר במה שיש להחמיר ולהקל במה שיש להקל.
כל טוב ושמחה