פירגון עצמי ובטחון עצמי

שלום לך!

ראשית, אני מתנצל באמת מעומק ליבי על העיכוב בשליחת התשובה.

בכדי לנסות ולענות על שאלתך, אני רוצה להביא דוגמא, ולנסות לקשר אותה לסיפור שלך:
מישהו עומד לקחת בחינה גדולה, אולי טסט לרישיון נהיגה... הוא דואג ומשכנע את עצמו שהוא עוד לא מוכן למבחן, המורה לנהיגה לא לימד אותו את כל המצבים האפשריים, הוא עדיין לא באמת שולט ברכב אלא הרכב שולט בו, הנהיגה עוד מפחידה אותו... ביום של הטסט, מיודענו כבר הפך לפקעת של עצבים. הוא מדמיין לעצמו שכנראה הוא ייכשל. "לעבור בטסט ראשון ושני?! אולי החבר´ה שבאמת יודעים לנהוג יכולים, אני לא מסוגל...” הוא מוסיף לפחדים שלו תסריטים שונים של כישלון שיכולים להתרחש, וכל תרחיש נוסף רק מבהיר לו כמה הוא לא מוכן והמורה לנהיגה הוא פשוט משוגע בכך שהוא נותן לו להתקרב להגה.

הוא נכנס לרכב וממתין לתורו. בינתיים הוא מביט בנהג שנבחן לפניו ורואה נהיגה חלקה ומושלמת. "זהו" הוא חושב לעצמו, “אני לא יכול לנהוג ככה... אני אכשל בוודאות!"

בטסט עצמו, חוסר הביטחון של הבחור כבר ניכר, הוא באמת לא מצליח לשלוט ברכב, במקום להיות עסוק בנהיגה, הוא עוסק בניתוח הסיטואציה. כמה הטסטר דיבר, האם הוא חייך, האם הוא התקרב להגה או אולי חלילה הוא נגע בברקס, מה הסיכויים שיעביר, האם יש לטסטר מוניטין של אחד שמכשיל....

בסוף כמובן, הבחור החביב נכשל בטסט. הוא משוכנע שהכישלון אכן שיקף את חוסר המוכנות שלו וחוסר הידע. הוא בטוח שבדיוק כפי שחשב, הוא פשוט לא מוצלח בתחום הנהיגה ושרוב הסיכויים שאת הרישיון הוא כבר לעולם לא יקבל.
הוא איננו רואה את התהליך הנפשי שקדם לכישלון. הוא איננו שם לב עד כמה הוא כבר בנה את הכישלון וגרם לו במו ידיו. המחשבות שלו גרמו למציאות הכישלון, והכישלון חזר ואישר את המחשבות שלו.

אני מניח שאת תסכימי איתי שהבחור הזה טעה בטעות יסודית...

אני רוצה לטעון טענה כזו – את יצרת לעצמך מעגל קסם שחוזר על עצמו, ואינך יכולה לברוח ממנו. את מסתכלת על עצמך וחושבת שאת חסרה, הידיעה הזו מחלחלת לסובבים אותך, שמזהים אולי אפילו באופן תת מודע את היחס שלך לעצמך, ולכן הם גם חושבים שאת חסרה, ואז את חוזרת ורואה את היחס של כולם אלייך, וזה רק מחזק אצלך את התודעה שבנית לעצמך שאת באמת לא שווה – "הנה! גם כל העולם חושב כך!!!” היות ולדעתך העולם חושב שאת לא שווה, את מחפשת כמה שיותר את האישור של הסביבה ואת האהבה של אנשים אחרים.
כך נוצר מעגל כאב שמתדלק את עצמו וגורם לך לחשוב על עצמך שאת יותר ויותר גרועה, והסביבה שוב ושוב חוזרת ו´מוכיחה לך´ עד כמה צדקת לחשוב שאת לא שווה, ואת נשרפת בחיפושים אחרי אישור מהסביבה וגילויי אהבה...

מצב כזה נקרא "נבואה המגשימה את עצמה". השכנוע העצמי העמוק שלך בחסרונך, הוא זה שגורם לסביבה לשדר לך שאת חסרה ובזה לאשר את תחושותייך.

איך יוצאים מהמעגל הזה?....

לעניות דעתי, השורש של הבעיה נעוץ בתפיסה שלך את עצמך. החברות שלך והמשפחה אינם אשמים, אם את משדרת לאנשים שאת לא שווה, איך אפשר לצפות מהם לנהוג אחרת?!

את מסתכלת על עצמך, רואה את החסרונות שלך, את הנפילות שלך ומעצימה אותן כל כך עד שלא נשאר לך מקום לכל הדברים הטובים שיש בך!!! הפער בין הרצוי והמצוי הוא תמידי, בחיינו הרוחניים - לעולם לא נגיע לרוחניות הכי עליונה שיש ותמיד יהיה לאן להתקדם. גם במימד הפיזי של החיים – אין בני אדם מושלמים!

אני רק אצטט כמה מילים שאת כתבת בעצמך, בהן לדעתי את מגזימה בביקורת העצמית שלך, ועושה עוול לעצמך! “אני מודעת לעצמי ברמות קשות, ואני יודעת שיש לי כל כך הרבה מה לתקן בעצמי אני לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל ואיך להתקדם.. בין מה שאני למה שאני רוצה להיות יש פער עצום של אלפי מדרגות עבות קומה.. אני כל הזמן מנסה לצאת טוב.. אבל אני לא באמת טובה כי הכל זה אנטרס אישי..כדי שבסוף יהיה לי טוב.”
את לא באמת טובה?! את רצחת מישהו?! גנבת?! פגעת באנשים ללא רחמים?! מה כבר עשית שמגיעים לך תיאורים קשים כאלה?! יש לך כל כך הרבה מה לתקן?! את לוקחת סמים ושודדת קשישים?! מכה ילדים?! מה כבר עשית שהוא כל כך נורא ששם אותך בתחתית של התחתית?!

אכן, תמיד יש לאן לשאוף, תמיד תהיה פסגה שעוד לא נכבשה, ומהבחינה הזו כולנו חסרים. אולם, אם אנחנו רוצים להתקדם אפילו במעט – אנחנו חייבים לפרגן לעצמנו! חוסר הפירגון העצמי שלך הורג כל פיסת התקדמות והתרוממות שיש לך!
צריך למדוד התקדמות ועליה לפי המצב בו היינו קודם. אי אפשר לפתח מדד כלל עולמי ולהשוות את עצמנו אליו. צריך לדעת שהקב"ה מודד את האדם לפי עצמו, ולכן אנו צריכים למדוד את עצמנו על פי איפה היינו קודם ואיפה אנו עכשיו. רבי זושא מאניפולי אמר שכשיגיע לשמים, לא ישאלו אותו – "למה לא היית משה רבינו?” אלא ישאלו אותו - “מדוע לא היית זושא?” המטרה היא להגיע למקסימום האישי שלי. ביחס למשה רבינו, הרוחניות שלנו לא נראית כל כך מרשימה, אך הקב"ה מעוניין לראות את המקסימום שלי! הוא לא צריך עוד משה רבינו! יש להתייחס באהבה לעצמנו, לפרגן ולעודד את עצמנו. להדגיש את העלייה וההתקדמות ולא לשקוע בצער ויגון של הבל.

הצורך לפירגון עצמי הוא יסוד גדול ברוחניות. זוהי אינה סתם אמירה פסיכולוגית.
רבי עקיבא לימד אותנו "ואהבת לרעך כמוך". אם אדם איננו אוהב את עצמו, כיצד יאהב את חברו?! וכן לימד אותנו רבי עקיבא כלל גדול - “וחי אחיך עימך – חייך קודמים לחיי חברך!” אם שני אנשים הולכים במדבר ויש לאחד מימייה עם מספיק מים רק לעצמו. אם יתחלק עם החבר – ימותו שניהם בצמא, ואם ישתה לעצמו – ימות החבר. פוסק רבי עקיבא: שתה לעצמך!!! לכאורה, זהו דבר בעייתי! מה עם מידת החסד? מה עם הצורך לחזק את החבר? איפה הדאגה לזולת? ובכל זאת רבי עקיבא מלמד אותנו שחיינו קודמים! האדם חייב לדאוג לעצמו ולוודא שהוא ימשיך לחיות! וחי אחיך עימך פירושו שרק אחרי שאתה חי – תתחיל להתייחס לחיים של החבר. עזרה לזולת מתחילה מהנחת היסוד שאני לא זקוק לאותו חסד עבור עצמי... לכאורה מכאן אנו לומדים על הפירגון העצמי האולטימטיבי! אדם שיהיה מלא בספקות על עצמו, ויהיה עסוק ברגשות אשם כל הזמן, אולי יוותר על המים ויחליט לתת אותם לחברו. החיים שלו לא שווים בעיניו ועדיף שהחבר יישאר בחיים... מלמד אותנו רבי עקיבא שאסור לחשוב כך! האדם צריך לומר לעצמו - אני מספיק חשוב ומספיק טוב בשביל לקחת את המים האלה ולשתות אותם!!! אני מוכרח לחיות!!! החיים שלי שווים מספיק בכדי לדחות את החיים של מישהו אחר!!!
זוהי דוגמא קיצונית אך אמיתית מאד – האדם מוכרח לפרגן לעצמו! הוא מוכרח להאמין שהוא טוב וישר ונאמן ואהוב. בלי הלקאה עצמית, בלי חשבון נפש חסר מעצורים, בלי פקפוק תמידי ביכולות ובלי ביטחון תמידי בנפילה הבאה...

הצורך לאהבה עצמית הוא בסיסי לכל פעולה בחיים. הפירגון והאהבה נותנים לנו אמונה וכח להתמודד עם החיים. הדרישות הרוחניות של הקב"ה מאיתנו אינן באות במנותק מאיתנו, אלא הן צריכות לזרום עם החיים בטבעיות ובבריאות. אדם שחסרה לו אהבה עצמית, ביטחון עצמי יסודי, אמונה בכוחות של עצמו – הוא רק צל של אדם! איך יוכל לקום ולעשות את מה שמצפה ממנו הקב"ה?!

על כן, אני מציע לך לשבת כל יום ולכתוב לעצמך שלשה דברים טובים שעשית באותו יום. תפרטי לעצמך מה היה טוב במעשה, למה עשית אותו ומה את רוצה לשמר לעתיד מאותו דבר טוב שעשית. כל יום שלשה דברים. אם את לא מצליחה למצוא – את צריכה לחפור יותר לעומק! אל תוותרי! שלשה דברים כל יום!!! אל תכתבי אם המעשה היה חסר, אל תכתבי אם הוא לא נראה לך מושלם. רק את הדברים הטובים בלי שלילה! כתבי תמיד בלשון חיובית – "היום עשיתי, היום עזרתי, היום נמנעתי מ- , היום פעלתי...”

המטרה היא שתשבי ותחשבי למה את אדם טוב? למה מגיעה לך אהבה וכבוד? מה היכולות שלך והכוחות שלך?

אין כאן גאווה חלילה! אדרבה! התרגיל הזה רק יעורר בך ענווה. הענווה היא הכרת הערך העצמי של אדם. מי שחושב שהוא יותר ממה שהוא – איננו עניו, אולם, מי שחושב שהוא פחות ממה שהוא – גם הוא איננו עניו!!!! ברגע שתתחילי להפנים שאת אדם טוב, שיש לך תכונות טובות ומועילות, יש לך יכולות וכוחות שלאף אחד אחר אין – אז תתחילי לספוג פנימה את הערך האמיתי שלך. הסביבה פתאום תשים לב שאת משדרת שאת שווה הרבה, והערכתם של הסובבים תגדל. הצחוק שהיה מופנה כלפייך יפסק, ואת תקבלי חיזוק ברור לכך שאת שווה המון! יהיו לך כוחות לעשייה, כוחות של התקדמות ופריחה ועליה במעלות רוחניות.

אל תשכחי שהקב"ה מודד דברים לפי המצב הנוכחי. לפי זה אם התפילות שלך הן קצת חלשות כרגע, אבל ביום הבא הצלחת להתרכז בברכה אחת יותר בשמונה עשרה – מצויין!!! הקב"ה שש ושמח איתך! התקדמת! המדידה היא תמיד תמיד לפי הזמן והמקום. כל יום תנסי להתקדם רק קצת, לא הרבה, ובזה תגרמי נחת לבורא יתברך.

כל הדברים הטובים האלה יבואו שתתחילי לראות כמה את באמת שווה ואיכותית וראויה לכל הטוב שבעולם!

אני חושש שחלק מהדברים שכתבתי אולי היו מעט חריפים ונוקבים, ואני מאד מקווה שהם לא פגעו בך. עם זאת, לדעתי חשוב מאד שתראי את האבסורד שמצוי בבסיס הביקורת הקשה שלך על עצמך ותתחילי לשמוח במי שאת, ולכן ראיתי לנכון לכתוב את תשובתי כך.

אני מאחל לך הצלחה רבה בדרך!

יהודה.

אם תרצי לשאול עוד, להאיר או להעיר – אשמח לנסות לעזור! judajo842@gmail.com