שאלה
שלום.
הרבה פעמים קורה לי שיש לי "יציאות" שפתאום (אולי אחרי איזה משו מסויים או לפני איזה משו ) אני חושבת לעצמי כאילו שהמטרה שלי בחיים היא לנסות לתקן את עצמי, לעשות מצוות או כל דבר אחר, הרי יש לי מטרה בעולם ה' לא הוריד אותי סתם לעולם וכל מיני דברים כאלה. לדוג' : אני וחברות שלי קבענו ללכת לפצריה לא עוברים בזה איזה עבירה חס וחלילה ולא שום דבר אבל סתם פתאום שהתארגנתי היה לי מין סוויץ' כזה בראש ואמרתי לעצמי כאלו ה' הוריד אותם למטרה מסויימת והתיקון שלך הוא לא ללכת לפצריה כרגע, אז אולי תעשי משו אחר תלמדי איזה ספר קודש או משו כזה..
בסוף כן הלכתי.. :)
אבל באמת אני לא מבינה איך אנחנו יכולים לעשות כל מיני דברים שלא עוזרים למטרה שלנו איך אנחנו תכל'ס יכולים לעשות סתם כל מיני שטויות..
למה בביה"ס ללמוד מטמטיקה ? אנגלית ?!?! ספורט? כל מקצוע חול כזה או אחר..
אני יודעת שזה נשמע קיצוני אבל הרי יש לנו משוו לעשות פה לא ירדנו סתם ואנחנו כרגע מבזבזים את החיים שלנו על כלום.. (אני לפחות) למה אנחנו לא לומדים כל היום תורה וכל היום מנסים להשיג כמה שיותר מצוות ? על כל הקיצונית בזה... אדם שמאמין בעולם הבא לא צריך לנסות שלא לבזבז על סתם אפילו שנייה בחיים שלו כי באמת סתם חבל ?!
תכל'ס המחשבה הזאת כרגע אך ורק בגדר של מחשבה..
אבל אני באמת לא מבינה אדם שבאמת אימת לעצמו שיש אלוקים וכל מצווה שווה לא יודעת כמה בעולם הבא אז סתם חבל על הזמן למה ללכת לפצריה , להיות במחשב, לקרוא סתם ספר, ללכת לטייל, ללמוד מקצועות חול, לדבר עם חברות או כל דבר אחר שהוא לא מועיל לי לעולם הבא ? הרי עם כל הכבוד לרוב האנשים (לדעתי) דיי קשה לחשוב לפני כל דבר שזה בשביל לקדם את המטרה האמיתית שלו וחוץ מזה שלא כל המעשים שאנחנו עושים באמת יכולים לקדם את המטרה האמיתית.. - מצוות, תיקון וכדו')לדוג' קריאת ספרים, משחק מחשב, מקצועות חול, פצריה, טיול , דיבור עם חברות וכדו'.. ) הם לא המטרה וגם לא עוזרים בגרוש למטרה כמו דברים אחרים כמו אוכל או שינה וכו'..
תשובה
שלום לך צדיקה!
תוכן השאלה מראה שמאחורי המילים זועקת אכפתיות גדולה ורצון עצום לעשות את רצון ה'.
שאלתך היא שאלה חשובה הנוגעת לבירור חשוב מאוד.
כמו ששאלתך זועקת אכפתיות היא גם מצביעה על המון לחץ.
לחץ נובע מהרצון כבר "להיות שם" להיות במטרה ולדלג על הדרך.
רוב עבודת ה' היא לא קצירת מטרות והגעה ליעדים אלא רובה דרך ארוכה רצופת ניסיונות ומכשולים, עליות וגם ירידות. כל העולם הזה הוא מסדרון ארוך של דרך אל הטרקלין של העולם הבא.
אני מציע לך לא להלחיץ את עצמך יתר על המידה. לחץ הוא לא בריא כשהוא בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים ובייחוד בעבודת ה'. חלק בלתי נפרד מעבודת ה' היא השמחה וטוב הלבב והשמחה היא על הדרך.
לצערנו, רוב הפעמים מה שבא מהר הולך מהר בעיקר בעיצוב האישיות וקניית מדרגה בעבודת ה'. יש לעבוד את ה' עם כל הכוח אך בהדרגה. יש לטפס על סולם עבודת ה' לאט לאט. לעלות שלב, להרגיש יציבים, ואז להמשיך לעלות עוד שלב. דילוג על שלבים יכול להפיל אותך מהסולם והתוצאה יכולה להיות הרסנית ביותר. הרצון תמיד רוצה להגיע רחוק, אך הגוף מתקדם לאט ולפעמים יש להתחשב גם בו.
בסופו של דבר מה שחשוב לרבש"ע היא הדרך "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג) לפי הצער=( העמל וההתאמצות של הדרך) נמדד השכר.
ניגש לעצם השאלה:
אם הבנתי נכון, שאלתך היא מהו היחס האידיאלי שלנו, כעובדי ה', אל החול בעולם.
בשאלתך נגעת בעוד נקודות חשובות. ובע"ה אנסה לענות על שאלתך ועל הדרך, גם לגעת בנקודות, החשובות לא פחות, שהזכרת בשאלתך.
העולם מתחלק לשלושה חלקים עיקריים: קודש, חול וטומאה.
קודש- כל דבר שמופיע את דבר ה' בעולם חלה בו קדושה.
כמובן שבקדושה יש מדרגות רבות. יש קדושה בעם ישראל, יש קדושה במצוות, יש זמנים קדושים, יש מקומות קדושים - ארץ ישראל, ירושלים, הר בית למדרגותיו כשבשיאו נמצא קודש הקודשים.
טומאה- ניגודו של הקודש הוא הטומאה- כל דבר שדרכו מופיע הפך רצון ה' חלה בו הטומאה.
הטומאה מטמטמת וסותמת את הטבע האלוקי מלהופיע בעולם.
היא יכולה להיות באדם- בעשיית עבירות בהן אנו עוברים על רצון ה', אנו בעצם עוברים מהצד של הקודש אל העבר השני- אל הטומאה.
חול- החול הוא בעצם נטרלי. לא פה ולא שם. לא קדוש ולא טמא. לא אסור ולא מותר אלא רשות. מהו מקומו?
החול הוא מלשון חלול. ותלוי מה מכניסים לאותו חלל. אפשר להחיל בו טומאה ואז החול מחוּלל וחולה ואפשר להחיל בו קדושה.
רוב העולם הזה הוא עולם של חול אם אפשר להשתמש במשל של עץ- החול הוא הענפים שמובילים אל הפרי של הקדושה. שכשלעצמם הם ללא טעם, לא חשובים אך בלעדיהם הפרי לא היה נוצר כלל. (אגב, לעתיד לבוא, "טעם העץ" של החול יהיה "כטעם הפרי" של הקדושה)
תפקידנו בתור עובדי ה' בעולם הוא לדעת איך להתייחס נכון אל החול ואיך להחיל בו ולייצר מתוכו ועל ידו את פירות הקדושה.
ולדוגמאות שהבאת:
ספורט- אדם יכול לעשות ספורט כדי להראות טוב יותר, כדי להרשים בנות ולכבוש את ליבן, כדי להתחרות בתחרויות ולהרוויח כבוד ולחילופין אדם יכול לעשות ספורט כדי להיות בריא ושעל ידי הבריאות שישיג מהספורט יעבוד את ה' בצורה יותר טובה. חייל יכול לעשות ספורט כדי להגן על עם ישראל בצורה יותר טובה.
מתמטיקה- בלי שום קשר ל"חכמה בגויים תאמין" ולכך שחכמות החול הן "כטבחות ורקחות" לתורה, אדם יכול ללמוד מתמטיקה ופיזיקה ולהשתמש בידע שצבר להחריב את העולם עם פצצת אטום ולחילופין אדם יכול ללמוד את אותן מקצועות לייצר דברים שיועילו לעולם.
אנגלית- אדם יכול ללמוד אנגלית כדי לרדת מהארץ לארה"ב ולחילופין אדם יכול ללמוד אנגלית כדי להעלות יהודים מארה"ב לארץ או פשוט כדי שיהיה לו מקצוע טוב שיוכל לפרנס את משפחתו.
פיצה- אדם יכול לאכול פיצה לתאווה ולחילופין אדם יכול לאכול פיצה כדי להתאוורר וכדי לשבוע בלבד.
טיול- בלי שום קשר לכך שטיול בארץ ישראל זו מצווה גדולה, אדם יכול לטייל, לבטל את זמנו, להיכנס לבעיות צניעות ולהשחית את הטבע ואדם יכול לטייל כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ה'. גם סוג של התאווררות.
דיבור עם חברות- יכולה להיות שיחת ליצנות, רכילות ולשון הרע, ויכולה להיות שיחת נפש, עידוד , חיזוק וגם שיחה שיש בה דברי תורה.
את דברי החול אפשר לחלק לשניים:
חול חשוב והכרחי- לימודים,- אנגלית, מתמטיקה, ספורט וכו
חול לא חשוב ולא הכרחי- משחק מחשב, פיצה, טיול וכו
לגבי החול שהוא חשוב והכרחי אני רוצה קצת להרחיב:
לענ"ד תפקיד החול החשוב וההכרחי משחק בתפקיד הרבה יותר גדול בתקופתנו. ואני אסביר לך לאן אני חותר.
כאשר עם ישראל היה בגלות וכל יהודי חי את חייו הפרטיים כשלעצמו, החול לא עניין אותו, ולא שיחק בתפקיד גדול בעבודת ה' היום יומית שלו. החול התבטא באכילה, שתייה ושינה ופרנסה שאלו צרכים קיומיים גרידא.
במשך 2000 שנה עם ישראל שימר את הקודש בקנאות עצומה וזנח והתנזר לא רק מטומאה אלא החמיר ופרש גם מחיי החול שלו כעם. הפרישות הזו נבעה מאונס הגלות ולא מתוך כוונה תחילה
אך בתקופה האחרונה עם ישראל החל לשוב לארצו ולפני 64 שנה שב עם ישראל לחיות חיים לאומיים והקים בארצו מדינה. לפתע הוא נפגש פנים אל פנים עם עולם החול. עולם שלא היה מוכר לו: הוא היה מוכרח להקים צבא כדי להתגונן מפני אויביו, לבסס כלכלה של מדינה שלימה, להקים בתי חולים ולדאוג לרפאות אזרחי המדינה, הוא שב לחיי החקלאות, המסחר, קשרי חוץ ופנים, כנסת, ממשלה, משטרה, מכבי אש, רווחה ועוד ועוד ועוד...
מלא- אבל מ-ל-א חול.
אלו לא דברים שחדשים לעם ישראל. אלא אלו דברים ישנים חדשים מהתקופה בה שלט עם ישראל בארץ ישראל- תקופת המלכים, בית ראשון וגם איזה ניצוץ בבית שני מימי החשמונאים בעקבותיו אנו חוגגים את חנוכה.
ישנם פרקים שלמים שמתארים את שמות השרים ב"משרדי הממשלה" של דוד ושל שלמה. ופרקים שלמים שמתארים את העושר והגדולה בחול שהייתה לעם ישראל בתקופתם.
בסופו של דבר מטרת עם ישראל הוא לא להיות אוסף של יחידים קדושים אלא "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו) עם שלם עם כל סדריו שחיו הם חיים של קודש.
אלא מה, יהודי מהגלות לא נפגש עם העניינים הללו- ולכן לחלק מעם ישראל שעבודת ה' שבגלות הפכה לו לטבע שני, עדיין קשה המפגש עם כל כך הרבה חול ויש מיעוט שאף מגדיר אותו כטומאה.
בתקופתנו, לחול יש חשיבות עליונה משום שהוא חלק מהתהליך האלוקי של תחיית האומה בארץ ישראל.
כמו שלאדם יש נשמה וגוף כך גם לאומה יש נשמה וגוף. ועד כמה שהנשמה חשובה, קדושה ואלוקית היא לא יכולה להופיע אם לא יהיה גוף בריא, חזק ואיתן.
על ידי שתהיה מדינה חזקה עם צבא חזק וכלכלה איתנה עולם התורה יתפתח יותר ויותר בארץ ישראל (כמבואר במציאות) ועם ישראל יחיה חיים לאומיים יותר בריאים, יהיה כאן ה' שכולו חי את דבר ה' ובכך גם יפרסם את שם ה' ואת תהילתו בעולם. עם שיש לו גוף גדול ונשמה גדולה שמופיעה דרכו.
לכן חלק בלתי נפרד מעבודת ה' של הפרט ושל הכלל הוא דווקא החול. ודווקא לחול החשוב וההכרחי.
ומה עם החול שהוא לא חשוב ולא הכרחי? איך אנחנו יודעים מה רבש"ע רוצה שנעשה?
כיוון שאנשים שונים וטבעם ותכונתם שונה, כל אדם צריך לבדוק כיצד דווקא הוא צריך להיפגש עם החול.
צריך לחלק את הבדיקה לשני חלקים: לפני מעשה ולאחר מעשה.
לפני מעשה- אדם, מתוך הכרות עם עצמו, צריך לעשות חשבון נפש אמיתי על כל דבר חול שמגיע לידיו- האם הוא עוזר לי לעבודת ה'? האם הוא עוזר לי לקודש? ולאחר ההחלטה ייגש בלב שלם אל החול בהתאם להחלטתו.
לאחר מעשה- אדם צריך לראות האם המפגש שלו בעבר עם אותו החול באמת תרם לו ועזר לו לעבודת ה'. ועל פי אותה ראייה יחליט האם ראוי לחזור שוב ולהיפגש עם החול שנית או שמא יש להתרחק ממנו.
תמיד תוכלי להתייעץ עם חברות שאת סומכת עליהן וכמו כן להתייעץ עם ת"ח. בבירור הזה אין כביש עוקף, אין קסם ולא פעולה חד פעמית של 'זבנג וגמרנו'. את הבירור הזה עושים צעד אחר צעד, במתינות רבה ועם המון גבורה. לכן אל תלחצי- את בסדר גמור גם אם את מתקדמת לאט. עם הזמן את תגבשי לעצמך כיוון כללי בנושא.
שמתי לב שבשאלתך יצאת מנקודת הנחה שהמצוות הן רק כדי לקבל שכר בעולם הבא. וברצוני להאיר בקצרה גם על הנושא הזה.
המצוות הן לא רק אמצעי כדי "להועיל לי בעולם הבא" או כדי לקבל שכר. למצוות יש ערך עצמי.
"אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו"- למה גם "במצוותיו", וגם "וציוונו"? זו לכאורה כפילות?
אלא שמצוות הן מצד אחד ציווי מרבש"ע אלינו- חובה שעלינו לעשותה.
ומצד שני מצוות זה מלשון צוותא לרבש"ע. להיות חלק ממנו. המצוות הופכות אותנו ליותר אלוקיים ומוציאות את הקדושה שיש בנו מן הכוח אל הפועל. ואנו מופיעים אותה בעולם הזה ולא רק בעולם הבא.
תמיד מזכירים לנו שתפקידו של עם ישראל הוא "לתקן עולם במלכות שדי" וכי מדובר בעולם הבא? מדובר בעולם הזה! עם כל סיבוכיו וקשייו. וכמו שעם ישראל הוא כלל אחד גדול הוא מחולק לפרטים, להרבה יהודים. וחלק מהפרטים זה אני, זו את. לכן בעשיית המצוות יש ערך עצום בתיקון העולם.
בטח תשאלי: מילא אני מועילה לעצמי בעולם הזה אך במה אני הקטנה פועלת על העולם הגדול?
כאן אנחנו מגיעים לרובד נוסף.
מכירה את אפקט הפרפר? היום הוכח מדעית שבעולם הגשמי הכל קשור לכל וכל תהליך טבעי יכול להתגלגל מתהליך אחר שקרה במקום אחר. תמיד נותנים את הדוגמא שבה מעוף כנף של פרפר קטן בסופו של דבר התגלגל ועזר להשתלשלות אירועים שגרמה לסופת הוריקן משתוללת בארה"ב.
בנפש החיים מבואר שבעולם הרוחני דבר זה בה לידי ביטוי בצורה הרבה יותר גדולה וחריפה.
בעולם הרוחני "כל ישראל ערבים זה לזה" (שבועות לט.)- אדם שחילל שבת גרם למותו של שומר שבת ולחילופין אדם ששומר שבת הציל מחלל שבת.
אכן, זוהי אחריות עצומה. הבנה כזאת מרחיבה לנו את עבודת ה' מאחריות פרטית ואישית של דאגה לשכר פרטי בעולם הבא לדאגה לכל האנושות, לכל הבריאה כולה ולכל העולמות כולם.
גם אחרי הבנה זו, צריך לעבוד את ה' מתוך נחת ובמתינות ומתוך המון שמחה שתפקיד גדול כזה מוטל על כתפינו. תפקיד גדול ניתן לאדם גדול. אשרינו שזכינו.
אם תרצי להעמיק בנושא אני ממליץ לך ללמוד את הספר "קודש וחול" לע"נ דרור וינברג הי"ד (הוצאת 'בניין התורה')
ב"הצלחה בעבודת ה'!
אני מאחל לך עבודת ה' עם המון נחת והמון שמחה בעמל של הדרך!
יישר כוח על השאלה!
אשמח לעזור עוד אם צריך:
המייל שלי: elronza@gmail.com
אלרון