שאלה
שלום, יש לי שאלה שמטרידה אותי כבר די הרבה זמן, זה נוגע גם להקב"ה וגם להורים.
הקב"ה הביא אותי לעולם, הוא לא שאל אותי לפני אם אני מעוניינת, הוא לא הראה לי מה יש ומה אין בעולם ואמר לי תחליטי אם את רוצה לרדת, בהחלטתו הוא שם אותי פה.
אני לא מבינה למה אני צריכה להודות לו על דברים שהוא נותן לי פה אם הוא זה ששם אותי? למה אני צריכה להגיד תודה על זה שאני הולכת? עלזה זה שאני נושמת? למה זה לא אמור להיות ברור מאליו? כן, אם הקב"ה שם אותי פה הוא צריך לדאוג לי לא? כמו שאדם שיוצר משהו, תפקידו לדאוג לו כי זה שלו.
אז איך זה שאנחנו מודים לו כל יום על מה שנתן לנו? וכשאדם נפצע ונהיה' נכה, למה הוא צריך להגיד תודה על כך שעוד "יצא בזול" על מה יש להגיד תודה לה' שלפני דקה הבנאדם הלך והיה' שמח ועכשיו הוא נכה? וכל זה קרה בעצם בעולם שה' הביא אותו אליו בלי לשאול אותו?!
אותה שאלה נוגעת לי להורים, מתוך רגש והבנה אני מודה יום יום להורים שלי, אוהבת אותם מאוד ומשתדלת לכבד כמה שאפשר למרות שלא תמיד זה הולך, אבל שוב, למה בעצם התורה מחייבת אותנו לכבד הורים ?גם הם הביאו אותי לפה בלי לשאול אותי, הם רצו ילדים,חיים, המשך. ולא חשבו לרגע אם העולם הזה טוב או לא עכשיו בשבילי, אם כדאי לי להגיע. לא הגיוני שהם יהיו אחראים אלי מהרגע שנולדתי? שידאגו לי לכל מחסורי? הם הרי אלה שהביאו אותי. כל אדם צריך להיות אחראי לדברים שהוא גורם להם...
תשובה
שלום וברכה!
דבר ראשון סליחה על העיכוב הרב במתן התשובה. שאלת שאלה טובה שצריכה מחשבה ולצערי לא היה לי פנאי לכך לאחרונה.
כאשר יעקב מבקש מיוסף שיקבור אותו בארץ כנען הוא אומר לו "ועשית עמדי חסד ואמת", ומפרש רש"י שם שחסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת כי אינו מצפה לשום גמול מן המת.
אפשר ללמוד מכך שכמעט כל דבר שאנו עושים, גם מעשים טובים וחסדים עצומים, אנו מצפים לאיזשהו גמול, איזשהי הכרה, ובעצם אנחנו מרוויחים מן המעשים הטובים הללו.
האם הצפיה לגמול והעובדה שמהרה מעשים טובים אנו יוצאים מורווחים אמורה להוריד בערך המעשה שאנו עושים?
גם אם אנו עוזרים לאחר לא רק מסולידריות אלא גם מטעמים אגואיסטים אין זה אומר שלא מגיע לנו הכרה במעשה הטוב שעשינו.
נכון שכשהקב"ה ברא את העולם היו מניעים נוספים מלבד טובת של האדם גרידא, וכן כשהורייך הולידו אותך היה להם גם מניעים אנוכיים, ובכל זאת אין זה אומר שלא מגיע להם תודה על מה שהם עשו. אומנם הם צריכים לקחת אחריות על מעשיהם, ובכל זאת בלקיחת האחריות הזו הם נתנו לנו כל כך הרבה טוב, ואת החיים עצמם שאנו חיבים להודות להם על מה שנתנו לנו.
אם הינו צריכים להודות רק על מעשים שנעשים בלב טהור ללא כל נגיעה אנוכית, לצערי נדמה לי שהמלה תודה לא הייתה מופיעה במילון. תודה אומרים על כל דבר טוב שקיבלנו ולא משנה מה המניע.
עניין נוסף שצריך בעקבותיו לומר תודה, זהו עניין המידות. גם אם לאדם לא מגיע לו שנאמר לו תודה ובכל זאת קיבלנו ממנו משהו, אזי לא בשבילו, אלא בשבילנו אנו צריכים לומר תודה.
באמירת התודה אנו מחנכים את עצמנו לשמוח במה שיש ולהסתפק בו, והכי חשוב ענווה- כשאנו אומרים תודה אנו בעצם מודים שאין אנו יכולים לעשות הכל לבד. אנו זקוקים לעזרה מאחר, והאחר לא עוזר לי כי מגיע לי. כשאנו מודים להקב"ה שברא אותנו ונתן לנו חיים אוכל ומצוות, וכן כשאנו מודים להורים שהולידו אותנו, ודואגים לנו במרוץ החיים, אנו בעצם מודים שאנו תלויים בהם ובזכותם ולא בזכותנו הבלעדית הגענו למה שהגענו.
לדעתי אלו שתי הסיבות שבגינם יש למור תודה בכל מקרה גם אם נניח שהאחר עושה את מעשיו מטעמים אנוכיים.
א. כי כל מעשה טוב מעורב בו גם עניין אנוכי.
ב. כעבודת המידות שלנו.
מקווה שהתשובה מספקת, ואם לא ויש לך שאלות את מוזמנת לפנות בכל עת.
כל טוב
אבי
AVIHL13@GMAIL.COM