שאלה
שלום,ישנו דבר שאני לא מבינה.
אני מדריכה בבני עקיבא,ומאז ומתמיד אני בבני עקיבא.
בני עקיבא מאמינה בצניעות של בינו לבינה,ובשמירת נגיעה,אך היא הגורם העיקרי שגורם לאנשים להכשל!
עצם הקרבה והחברה המעורבת מעמידה בני נוער,בגיל הכי רגיש ומבולבל,במצב של נסיון!
אם זה במחנות,בפעולות,ביציאות,ואף בתוך צוותי ההדרכה ישנם קשיים.
כיצד אנחנו יכולים לחנך על דבר כ"כ בסיסי,ואף לייעץ להתרחק מבני המין השני עד הגיל המתאים,שבפועל אנו יוצרים את הקרבה והעמדת הנסיון?
סליחה על גזל הזמן,ותודה מראש.
תשובה
אפשר לראות את אותה מציאות שאת מתארת גם באופן הפוך.
ללא בני עקיבא היינו כולנו מתחנכים באופן נפרד לגמרי, הבנים לא היו פוגשים בנות ובנות לא פוגשות בנים ואז כשהיו נפגשים (במהלך החיים - בצבא או בשירות, באוניברסיטה או במקומות העבודה) היינו מתנהלים בצורה מאד לא מכובדת, כי כל מה שהיינו חושבים על בני המין השני היה רק במושגים של "נגיעה" ופריצות. והלא האמת היא שונה לגמרי. הקב"ה ברא את האדם בצלמו וכלל בצלם את האיש והאשה. אנחנו לומדים ללחיות בחברה מעורבת שהנושא המיני הוא לא המוקד של החיים. יש לנו הרבה ללמוד זה מזה ויש לנו יכולת להתנהל בצורה מכובדת, על פי כל גדרי הצניעות. דווקא שנות ההכשרה שלנו בבני עקיבא מלמדים אותנו איך להיות בני אדם יותר מרוסנים, יותר מכבדים, יותר קשובים וגם יותר צנועים