שאלה
שלום כב' הרב.
נחלקו רבותינו הראשונים בהא דאמרינן: "ספק דאו' לחומרא".
הרמב"ם סבירא ליה שהכרעה זו היא מדברי סופרים,
ואילו הרשב"א (וכן הר"ן) סבירא ליה שהכרעה זו הינה מדאורייתא.
ביאר את מחלוקתם ר' שמעון שקאפ ב"שערי יושר": שלשיטת הרמב"ם אם אדם יכניס עצמו למצב של ספק (לדוג' יש לפניו שתי חתיכות- אחת כשירה ואחת נבילה ואינו יודע מה הכשירה- והחליט לאכול אחת מהן.) אזי אם "יפול" על צד ההיתר- לא עבר על איסור דאו' אלא על איסור דרבנן- שהיה צריך מדבריהם להחמיר בכגון דא. ואם "נפל" על האיסור- עבר על איסור תורה של אכילת נבילה, וכן על איסור דרבנן.
אולם לשיטת הרשב"א- אם "הכניס עצמו לבית הספק" - אזי אף אם לא "יפול" על האיסור, ויאכל בפועל חתיכת היתר- עבר על איסור דאו', וכן אם יאכל את האיסור יעבור על שני איסורים דאורייתא! כיוון שלשיטת הרשב"א על כל איסור תורה- נוסף איסור עצמי שיחול במצב של ספק.
ואני הקטן שואל- מהו המקור לאיסור זה שהמציא ר' שמעון אליבא דהרשב"א, איפה התורה מצווה אותנו לסור מהספק?
תודה מקרב לב, יזכה הרב להאהיב תורה על לומדיה- על תלמידיו, ועל כל אחינו בית ישראל.
תשובה
שלום וברכה
מקור שתי השיטות הוא מאותו דין, אלא שכל אחד מהם הסיק אחרת.
המקור המשותף הוא הכלל שלמדו חכמים "ממזר ודאי אמרה תורה ולא ממזר ספק".
הרמב"ם הפך את הכלל הזה לבניין אב. דרך דין ממזר התורה מלמדת כי אין היא אוסרת את הספיקות, ואם יש ספיק איסור – מבחינתה אין צורך להתייחס אליו, אלא מותר להמשיך הלאה. כמובן שמדרבנן קבעו שספיק דאורייתא לחומרא, אולם זה מחוץ לשאלה שלך.
הרשב"א הסיק בדיוק להפך: אם התורה טורחת ללמד באופן מיוחד כי ספיק ממזר – מותר, משמע שנקודת המוצא היא שהיא אוסרת את הספיקות, ואילו ספיק ממזר הוא חריג, שאינו מלמד על הכלל כולו.
כל טוב