שאלה
שלום רב!
שאלתי היא בנשוא עבודת ד' וניצול הפוטנציאל.
ב"ה זכיתי ללמוד ולהבין מעט את עניין חיי העוה"ז ואת חשיבות החיים עפ"י רצון ד', את מהות קיום המצוות, לימוד התורה, חיי אמת ומלאי תוכן.
עכשיו... במקום ללכת סחור סחור ולנסח שאלה בצורה רשמית - אני פשוט אתאר את מה שעובר לי בראש: כשאני ב"ה לומד ("לומד", עד כמה שאני הקטן מסוגל להבין עד הסוף) גמרא, אני תמיד יודע שאני מסוגל להתרכז קצת יותר, ללמוד ביותר רצינות, או כשאני מתפלל - תמיד אפשר להכניס יותר כוונה, להרגיש את ד' עוד קצת, לקיים מצווה ביותר דביקות, להקדיש עוד קצת מחשבה לפני שאתה נותן את העצה לחבר שביקש אותה, ללכת לישון 5 דקות יותר מאוחר כי אתה יודע שאתה מסוגל ללמוד עוד 5 דקות, ללכת לביכנ"ס טיפה יותר מהר ובכך להיות בין 10 הראשונים, תמי דאפשר יותר ויותר ויותר - כך שהאדם אף פעם לא מממש את עצמו.
אני יודע שאני לא אמור להגיע ל100 אחוז, דיברתי על זה עם מישהו שאני מאוד מחזיק ממנו, והאדם יכול רק להגיע ל99 אחוז כי תמיד אפשר עוד טיפה (משל החפץ חיים על היהלומים שאי אפשר לאסוף את כולם אבל בהחלט מנסים למרות זאת) - אבל אחרי הכל, בסופו של דבר, אני תמיד אהיה עם טעם של פספוס אחרי משהו. הולך לישון כשאני יודע שלא עשיתי את מה שמוטל עליי עד הסוף, שלא ניצלתי את הזמן שהקב"ה נתן לי...
מצד אחד - האדם תמיד עם שאיפות. מצד שני - שאיפות אלה אינן ברי מימוש.
שוב - ידוע לי שאי אפשר ולא אמורים לעשות 100 אחוז כי אין כזה דבר - אבל יש תסכול. תמיד אפשר יותר.
ב"ה יוצא לי להרגיש מן סיפוק ואושר נפשי אמיתי של התענגות על ד', אינני ח"ו אומלל או משהו כזה - ב"ה - אבל...
טוב, אני מקווה שהבהרתי את עצמי... למרות שאני תמיד יכול להסביר את עצמי יותר טוב... חה, חה, הצחקתי את עצמי. טוב, זהו.
תודה רבה!
תשובה
שלום וברכה!
שאלה נפלאה שאלת!! אני רוצה לצטט לך פיסקא מעין אי"ה ברכות א מדובר שמה על תפילתו של רבי אליעזר אחרי שהוא סיים תפילת שמונה עשרה. אז חלק ממה שהוא אמר זה
"ונשכים ונמצא יחול לבבינו ליראה את שמך,ותבא לפניך קורת נפשינו לטובה,
מסביר הרב זצ"ל כך-
"הנה קורת הנפש תמצא במי שחושב שהגיע אל התכלית שהוא שואף אליו, ייחול הלב ימצא דוקא קודם שבא אל התכלית. והנה מי שיש בו חסרונות ומצפה לתקנם ע"י יראת ד´, ייחול הלב יוכל להיות בו, אבל קורת רוח שימצא בזה חן בעיני ד´ אין בו. כי איך תתקרר דעתו בתכונתו והוא אסור וכרוך אחרי דברים רעים וחטאים. ולהיפך, מי שטיהר נפשו מכל חסרון תכונה, ומוצא קורת רוח מנפשו, ואינו מיחל לבא למעלה יותר עליונה, קורת רוח אפשר שיש בו, אבל אין לו יחול הלב למעלה יותר עליונה. והוא חסרון גדול מצד עצמו, כי האדם צריך לשאוף תמיד לעלות במעלות השלימות. ע"כ בקש על שני אלה, כי ייחול לבבינו נמצא תמיד ליראה את שמך ונשתוקק להוסיף מעלות ביראת ד´. אבל לא יהי´ הייחול מצד תכונות רעות שנצפה לתקנם, כי יהיו תכונותינו אך טוב. ותבא לפניך קורת נפשינו, מה שאנו מוצאים קורת רוח בנפשינו, ושמחים בחלקינו יהי´ ג"כ לטובה, אלא שעם זה נשתוקק למעלות יותר שלימות ועליונות."
מגדיר פה הרב שתי הגדרות
א-קורת נפש: זה מצב שאדם מגיע אליו כשהוא מרגיש שהוא הגיע לתכלית של עצמו.
ב-יחול הלב: זה מצב שקודם לקורת הנפש, המצב שבו הנפש יודעת שיש בה פגמים וחטאים והיא רוצה לתקן אותם ולהשלים את עצמה.
ואז נוצר פרדוקס-איך אפשר לבקש גם על המטרה וגם על האמצעי ביחד? אם כבר רצוי שנבקש על התכלית?
ועל כן מסביר הרב שאנחנו מבקשים שתהיה לנו קורת רוח מצד זה שאנחנו במדרגות של קדושה ומצד שני שלא תפסיק בנו הכמיהה להתקרבות והתעלות במדרגות בעבודת ד´, הרבה פעמים אדם חושב שאין לו לאן להתקדם בעבודת ד´ וזה מביא אותו לחוסר מעשה וחוסר המעשה הוא זה שמביא לנפילה. ולכן אנחנו מבקשים שמצד אחד נהיה קדושים ומצד שני כל הזמן נשאף עוד יותר למעלה.
ולכן אתה צריך תמיד לשאוף למעלה אבל מצד שני לדעת שאתה במדרגה נפלאה!
אדם הוא כל הזמן מתעלה! אין כזה דבר שאדם הגיע לשלימות, כי אם הוא היה מגיע למצב שבו הוא סיים את שליחותו אז מה יש לו לעשות בעולם.
ועוד משהו קטן, הרב קוק זצ"ל כותב שצריך לחפש את הקב"ה בדרכים שהוא מתגלה דרכם, זאת אומרת שאתה צריך ללמוד שכשאתה לדוגמא לומד תורה אז עכשיו לומדים. וכשאתה ישן אז עכשיו ישנים. כל דבר בעיתו ובזמנו "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" אז צריך כל הזמן לראות בדיוק איפה אתה נמצא ומה עכשיו התפקיד ולא לחשוב מה היה קורה אם...
תמשיך בכוחך זה ובעז"ה תגדל בתורה וביראת שמים בשמחה גדולה ואהבת ד´ עליונה.
אני מקוה שזה עזר ואשמח לעזור בכל מה שאוכל במייל שלי
elchananshmuel@gmail.com
ב"הצלחה רבה!
אלחנן.