שאלה
שלום לרב,
ברצוני להתייעץ איתך בנושא שמטריד אותי, ולשמוע את תובנותייך בעניין, גם אם לא בהכרח לקבל פסק הלכה.
לפני קרוב ל- 10 שנים למדתי לתואר שני בעיר מרוחקת ממקום מגוריי. בסוף השנה השנייה ללימודים היתה אפשרות להגיש בקשה למלגת הצטיינות, ולצורך כך היה צריך להגיש גליון ציונים שלם. משום כך, אחד המרצים שלי נתן ציונים זמניים לכל הסטודנטים בסמינר שלו, על סמך היכרותו איתם ועם יכולותיהם מן הדיונים שהתקיימו בשיעור, כדי שגליון הציונים יהיה שלם עד יום הגשת הבקשות למלגה. הוא ביקש כי העבודה הסמינריונית תוגש לאחר מכן.
בתקופה זו חזרתי לעיר מגוריי, חיפשתי עבודה, דבר רדף דבר ו... לא הגשתי את העבודה מעולם. קשה לי לשחזר מדוע זה קרה - הייתי עמוסה בדברים אחרים, היה לי נוח לדחות זאת - יש לי לעיתים בעיות לארגן את זמני - אינני יודעת בדיוק. מרצה זה היה איתי בקשר במייל בתקופה זו בגלל נושא אחר, ומעולם לא הזכיר את הנושא. אף כשפגשתי אותו, הוא בירך אותי בשמחה והזכיר אותי בהערכה. כנראה שהעניין השתכח מלבו.
לאחר זמן מה, הייתי צריכה לסגור את התואר, מכיוון שלא ניתנת הארכה נוספת באוניברסיטה זו.
חשבתי להגיש את העבודה לאחר סגירת התואר, אך התייעצתי עם אנשים בסביבתי והם אמרו לי שזה יהיה בבחינת "עבר זמנו" ויכול להעמיד את המרצה במצב לא נוח, ועדיף לא להעלות את הנושא. כמו כן, הם ציינו שמכיוון שהשתתפתי בשיעורים, וחלק מן הציון ניתן על סמך זאת, אני לא צריכה להרגיש רע.
אציין כי ברובה המוחלט של התנהלותי בעניין של אמון והימנעות מגניבת דעת אני מקפידה מאוד - לא העתקתי במבחנים, לא נתתי לאחרים להעתיק, לא הסכמתי שירשמו אותי ברשימת נוכחות כשלא נכחתי גם כשהציעו לי ולא "המצאתי" נתונים לעבודות, כולן נורמות שראיתי סביבי במוסדות שונים של לימודים גבוהים. אני אף למדתי בבית ספר תיכון שבו היו מבחני כבוד, והאחריות הוטלה על התלמידות.
מדי פעם, הנושא של העבודה הזאת עלה בליבי, והציק, כי בעצם אולי קיבלתי תואר ומלגה שלא זכיתי בהם ב- 100% באופן מוצדק. כפי שאמרתי, זה מצב שאינני רגילה להיות בו.
לאחר מכן, התחלתי דרך חתחתים של לימודי תואר שלישי - בה אני עדיין מצויה. נתקלתי בכל כך הרבה מכשלות בירוקרטיות ועיכובים, עד שכמעט התייאשתי. יחד עם זאת, הייתי צריכה להתעקש על לימודים אלה מכיוון שמקום עבודתי הנוכחי התנה את המשך העסקתי
תשובה
שלום וברכה
ראשית, יישר כוח על דרכך. זו דרכה של תורה, ואלו מהיסודות החשובים ביותר.
בעניינים שכאלה יש לחלק בין לכתחילה ובין מה שאירע בדיעבד.
מלכתחילה אנו מנסים לעשות כל שנדרש.
האחריות על הציון אינה מוטלת עלייך. היא מוטלת על המרצה, ואם המרצה החליט לתת ציון בלי אותה עבודה, או לא לדרוש את העבודה הסמינריונית שהוא בעצם היה אמור לדרוש.
לא הייתי תולה את העיכובים בתואר השלישי בנושא זה. אולם גם אם כן – הדרך הראויה לתיקון כעת היא לאור הגמרא במסכת ביצה לגבי הגוזל ואינו יודע ממי גזל. ההלכה אומרת כי יעשה בכסף צרכי רבים. אמנם זה בכלל לא אותו מקרה, אולם קו המחשבה הוא קו של תיקון ולא קו של התחפרות בעבר.
איני חושב שהכיוון הנכון הוא תרומה לצדקה (על אף שזה כמובן אף פעם לא מזיק), אלא ניסיון לחשוב כיצד את יכולה, ולו במעט, לקדם את היושר בחברה שאת גרה בתוכה – בלי להטיף ובלי להסתכסך. זה צריך להיות הכיוון של התיקון. למשל, בתחום הטיפולי, להכניס את הממד הזה למהלך הטיפול והשיקום, אולם כמובן רק אם הדבר תואם לטובת המטופל, ולא חלילה להפיל עליו את המשימות האישיות שלך. זה כיוון המחשבה הראוי.
כל טוב ובהצלחה