נסיעה לפולין עוד שבוע - צריכה דחוף הדרכה!!!

בס"ד

שלום לך,

אכן ישנה התלבטות לא פשוטה בשאלת היציאה לפולין, הן מהבחינה החינוכית והמוסרית והן מהבחינה התורנית וההלכתית. אך כעת, לאחר שערכת בירור בשאלה זו עם רבותיך והחלטת לצאת למסע ומשקבלת הדרכה חינוכית ותורנית לקראתו, עליך להיות שלימה עם החלטתך ולהיפתח לקליטת המסר האמוני הגלוי והסמוי הנמצא בהתמודדות עם השואה הנוראה ולהעמקת שורשייך היהודיים והלאומיים.

צריך לזכור, כי אנשי אמונה גדולים ומופלאים חוו על בשרם את נוראות השואה והם, כל אחד בדרכו הייחודית, התוו דרך של התמודדות עם המשמעות האמונית של השואה.
נזכיר כאן מספר דמויות ייחודיות:
האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל - ששכל את בני משפחתו בשואה, אך חווה את נכוחות הקב"ה לצידו גם באושויץ, עלה ארצה לאחר המלחמה והקים את קרית צאנז בנתניה.
האדמו"ר מקאליב – שעבר על בשרו את ניסויי האימה של 'ד"ר מוות' באושויץ ומקדיש את חייו לצוואת קדושי השואה בקריאת שמע ישראל, הוציא אנציקלופדיה מפוארת בשם: "שמע ישראל" לתיעוד מסירות הנפש על קיום המצוות והאמונה היהודית בשואה.
אדמו"ר מאונגארן, הרב מנשה קליין זצ"ל, שלא איבד את אמונתו והקים עולה של תורה ואף הוא כתב ספר שלם אודות קורותיו בשואה בשם "פירסומי ניסא" המלא אמונה ודביקות מופלאה.
אדמו"ר ממונקץ'-פ"ת - הרב ברוך יהושע רבינוביץ זצ"ל, שהשואה חוללה אצלו מפנה רעיוני ורוחני לכיוון הציונות ואהבת ישראל וכתב גם כן ספר בנושא משמעות השואה בשם "בינת נבונים".
ומכיוון אחר - הסופר אלי ויזל שעם היותו איש רוח כלל אנושי, הינו נאמן לעמו ומורשתו ועוסק בלקחים ובמשמעות המוסרית של הזהות האנושית הכללית וזאת מבלי לפגוע בייחודיות היהודית.

על ספרי קריאה כהכנה למסע או בעקבותיו, אמליץ לך בחום, על הספר "מרחוק" - של הרב אריה הנדלר מישיבת ההסדר בשעלבים, ספר זה מרכז התבוננות אמונית שמקורה בשיחות עם בני נוער תוך כדי ואחרי כדי המסע לפולין.

ספר שני "כל משבריך" - של הרב שלמה אבינר, עוסק בשואה מבחינה אמונית ומביא מאמרי רקע חשובים נוספים.

וספר שלישי – 'עולם חרב ובנוי' - הרב משה מיה, על השקפתו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל נוכח השואה.

כיוון אחר לגמרי, סיפורי ונוגע ולא עיוני והגותי, הוא ספרו של הרב ישראל מאיר לאו "אל תשלח ידך אל הנער" או ספרו של אלי ויזל "הלילה".

מבחינה מעשית, במהלך המסע נסי לשלב ביחד עם הניסיון להתרשם מההיקף הבלתי נתפס של האובדן, לשים לב גם לסיפורים הקטנים, הנוגעים והחודרים ללב. רגל של בובה, זוג תפילין, מכתב פרידה - כך תראי מול עיניך את האנשים ולא רק את הקורבנות הנאלמים.

זעקי ובכי על חללי בת עמי, על התורה החוגרת שק ועל הגווילים הנשרפים והאותיות הפורחות באוויר בשעה שרבבות אלפי ילדי ישראל נרצחים, על מלאכי השרת הזועקים במרה ועל התשובה הבאה מלפני הגבורה. על השתיקה והדממה והניסיון להקשיב ולפרש את פשרה. "וידום אהרון" "קול דממה דקה".

היי קשובה לתחושות ליבך באופן טבעי, תני להן מבע, אל תנסי לנתח אותן או להסבירן מחשבתית.
נסי לחשוב על שאלת המשמעות וההתמודדות בעקבות השואה ולא על הסיבה המופשטת – מדוע כל זה קרה?.



כדאי מאוד לרשום ביומן אישי את רשמי מחשבותייך ותחושותיך ואת העולה על רוחך.
אל תתני לצורך לצלם ולהנציח לפגוע בעוצמתה של החוויה, תני למצלמה ללוות בעדינות את המסע ואל תתני לה להשתלט עליו. התייחסי ברצינות לטקסים הנלווים, לעדותו של איש העדות ולהסברי המדריך.

חשוב מאוד, לאחר המסע, עם חלוף הזמן, להתכנס יחדיו כל חברי המשלחת, להעמיק ולברר את התחושות החזקות שעלו בך במהלך המסע ולזכור שלמרות הכל "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם – כי לא אדם הוא להינחם"
העצימי בקרבך את תחושת הגאווה על שאת יהודייה ומורשת הקדושים הללו תובעת ממך לברר לעצמך - מה עלייך לעשות למען עמך, ארצך ואלוקייך?

"גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע - כי אתה עמדי".


אסיים בהבאת עדותו של הרב שאר ישוב הכהן שליט"א (בנו של הרב הנזיר זצ"ל)
אודות שאלתו הנוקבת ששאל את הרב חרל"פ, תלמידו של הרב קוק בעיצומה של השואה הנוראה.

שאלת ההסתר
הרב חרל"פ זצ"ל היה נוהג להפסיק את כתיבתו ביום שישי בחצות היום, לטבול, ללבוש לבנים ולהתכונן לשבת. בשעות הללו הפנים שלו היו זוהרות, ממש מעין זוהר עליון. הוא היה מלא השראה ונינוח. זו הייתה שעה שבה אפשר היה לשוחח איתו מתוך פתיחות הלב והנפש. זיכרון אחד שעולה על דעתי, לצערי הרב, היה רגע קשה. כשהגיעו הידיעות על השואה, אני כבר למדתי בישיבה. הייתי מבני הישיבה הצעירים, והתלבטתי בעניין השואה הנוראה של אירופה שהייתה נשגבה מבינתו של כל אדם ובוודאי מבינתו של תלמיד ישיבה צעיר. שאלתי את עצמי איך זה שהקדוש ברוך הוא מרשה לאויביו להרוג בבניו במאות אלפיהם ורבבות רבבותיהם. אבא זצ"ל לא רצה לדבר איתי על זה. ובכן, למי פונים אם לא לראש הישיבה?
נכנסתי ביום שישי אחר הצהריים לרב חרל"פ ושאלתי אותו שאלה חצופה קצת, שאלה שבאה מלב כואב: אולי הקב"ה החליט שחדלנו להיות העם שלו. אולי חטאותינו ועוונותינו רבו כל כך עד שהברית הופרה? אחרת איך אפשר להסביר שמיליונים של יהודים, ביניהם גדולי תורה – ארזי הלבנון ואדירי התורה – גוויותיהם עולות באש לפניו? איך ייתכן שהעם הקדוש הפך להיות העם הסובל ביותר בעולם? והוספתי, אם אני לא טועה, הרי זה חילול השם. שהנה נאמר ביחזקאל (לו, כב): "לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם". לא רק גלות אלא הרבה יותר מזה, אסון נורא כזה וסבל כזה… כך שאלתי.
אני זוכר שפניו של הרב השתנו, הוא הלבין, סגר את העיניים לאות אהבה, וברוֹך שם את ידו על כתפי ואמר: תשמע, שאר ישוב (כך היה קרא אותי): כתוב בישעיהו (כה, ט): "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא, הִנֵּה אֱ-לֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ; זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ", והנה יש פסוק אחר שמתחיל "ואמר ביום ההוא" – "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-להַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא…". ולכאורה קשה – הוא אומר – כל עבודתנו היא להגיע להכרה שהסבל שאנחנו סובלים הוא עונש על החטאים שעשינו. אם כן, למה בא העונש של הסתרת פנים כפולה? ברור, השואה היא הסתרת פנים! אבל מה הקשר בין הסתרת פנים להכרה שהקב"ה אינו בתוכנו?
הפשט הוא – המשיך הרב – שזוהי העבירה החמורה ביותר. להאמין, לחשוב, "כי אין א-לוהי בקרבי", שהקב"ה אינו נמצא בתוכנו. והרי נאמר "עמו אנוכי בצרה אחלצהו ואכבדהו". ועל האמירה "אין א-לוהי בקרבי", שנאמרה בזמנים כתיקונם, בא העונש של הסתר פנים.
אך האמת היא שהשואה היא פרק מכאיב של חבלי משיח. הוי, אילולא הייסורים הנוראים של ימות המשיח שאנחנו חיים בהם… (ועל זה חזר כמה פעמים). והמשיך הרב, כשיוסר הסתר הפנים יבואו הישועות הגדולות והייעודים הגדולים שאנחנו נזכה להם. כך צריך להסתכל על זה: כמו שהשואה והאסונות והכאב הם דבר נשגב מבינתנו, כך גם הישועה הגדולה אשר תבוא בעקבותיה. תחת "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא… אֵין אֱלקַי בְּקִרְבִּי" יתקיים "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱ-לֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ; זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ".
אגב, אחר קום המדינה הוא חזר על הדברים, והוסיף שקום המדינה היה מעין המשך והתפתחות של חבלי משיח שהחלו בשואה, והמדינה היא אך ורק הפתיח של הגאולה. זו הייתה שיחה של יום שישי בצהרים בשנת תש"ב או תש"ג כשהגיעו הידיעות מהשואה.
עד כאן דברי הרב שאר ישוב הכהן שליט"א.


בברכה רבה ובצפייה לישועה,
שי הירש
חברים מקשיבים.