שאלה
ברצוני לדעת מהו מקור המנהג "לעילוי נשמת", דהיינו: עשיית פעולה (לדוגמא- נתינת צדקה, דרשה, תרומת ס"ת וכו') לשם "עילוי נשמת" המת. לאחר חיפוש ממוחשב שערכתי בארכיון היהדות המקיף של אוניברסיטת בר-אילן נתקבלה תוצאה עגולה (0) של מקורות בהם מופיעה התייחסות למונח זה (ודומיו) מתקופת המקרא, המשנה, הגמרא, הגאונים, הראשונים והאחרונים. לעומת זאת, נתקבלו מספר תוצאות כאשר החיפוש נערך במאה השנים האחרונות (כולם הזכרות "דרך אגב" משות"ים). לכן, ברצוני לדעת מהו המקור הראשון המזכיר מנהג זה בצורה מוצקה. מה עוד שמנהג זה נפוץ כל כך כיום בקהילות היהודיות ברחבי העולם עד שהוא נראה ממש כחלק אינטגרלי מן המסורת היהודית.
תשובה
שלום וברכה
לצערי, אני לא חוקר ספרות ומנהגים, וממילא איני יודע לענות כיצד הדבר התחיל.
אני מעריך כי יהיה אפשר למצוא הרבה חומר בספרו של ד"ר יחזקאל ליכטנשטיין, שעסק בכלל בשינוי הדרמטי שחל על קברים ועל מתים – מדבר טמא ואסור ל"מקום קדוש".
כל טוב