שאלה
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ ... וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה ... וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה ... וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים ... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם... וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ... וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (דברים פרק כו, א-יא)
בתחילת הפרשה אנו למדים על ציווי מיוחד, ובעל אופי שונה מאד בדרך עבודת ה' שאנו רגילים אליה בדרך כלל.
אנו מגיעים לארץ – מתיישבים בה, בונים, נוטעים ומפריחים את השממה. לאחר שיש תנובה וגדלים פירות, צריך לתת מעשר ולהביא ביכורים לבית המקדש. עד כאן הכל מוכר לנו.
אבל כאן מתחיל שינוי גדול. התורה מצווה – ["וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך"], רש"י מסביר= ["וענית" - לשון הרמת קול]. לשם מה עלינו להרים את הקול? הרי אנו עומדים לפני ריבונו של עולם בבית המקדש, והוא אינו זקוק שנרים את קולנו כדי לשמוע (אליהו בהר הכרמל אף צחק על נביאי הבעל שיקראו בקול רם, מלכים א' פרק יח. חנה, שממנה אנו למדים הלכות תפילה, אף היא התפללה בשקט, שמואל א' א, יג).
ובנוסף, לא כל כך מובן מדוע עלינו לפרט כל כך הרבה מההיסטוריה שלנו, כיצד זה נוגע לביכורים שאנו מביאים אל בית המקדש?
הרב שאול ישראלי עונה על שאלה זו תשובה ייחודית.
בהבאת הביכורים לבית המקדש, יש תועלת נוספת מלבד קיום המצווה של הבאת הביכורים.
כל סיפור הדברים שעלינו לומר לכהן נועד גם [לאוזניים שלנו], ולכן יש לומר אותו בקול רם.
המטרה באמירת הדברים, כמו גם בשמיעתם – היא [ההפנמה של השגחת ה' עלינו בכל צעד ושעל,] מראשית ההיסטוריה שלנו ועד ימינו, השגחה על כל עם ישראל וגם על כל אחד ואחד מאיתנו.
תמיד יש לנו נטייה לייחס את ההצלחות לעצמנו (ובכשלונות להאשים אחרים..).
אחרי שהגענו לארץ, נלחמנו וניצחנו, בנינו ונטענו – ואנחנו רואים את כל ההצלחה האדירה והגדולה שלנו, אנו יכולים לנכס לעצמנו בלבד את כל ההצלחה. לומר בגאווה שגויה ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אנחנו ואין בלתנו.
בשלב הזה עלינו לזכור, ולהזכיר לעצמנו את ההשגחה התמידית של הקב"ה. ולהבין שהוא הנות