מה דין האנוס על העריות

שלום

א.אם אסורה עליו מדין עריות מדאורייתא- מוסר את נפשו. אך אם אסורה עליו מדרבנן, לא מוסר נפשו.
ב.לא חייב למסור את נפשו על זה, אך חייב לעשות הכל למנוע את הדבר, שהרי אינו עושה מעשה. וגם הוכרע ברמ"א שעכו"ם הבא על בת ישראל אינו בגדר ג"ע (והעיר הש"ך-אלא אם היא אשת איש. וזה שלא כדעת ר"ת שזרמת סוסים זרמתם גם באשת איש).
ג.אינה חייבת למסור נפשה על זה, משום שלא עושה מעשה, שהיא כקרקע עולם, כהכרעת רמ"א ביו"ד קנז.
ד.לא חייבת למסור נפשה.

כל זה בעבירות עריות ממש. אולם בעבירות שאינן עריות אך אסורות בלאו אחר כגון איסורי אכילה או שבת, הדין הוא כך-

אם הוא בפרהסיא, אם מכוון להעבירו על דת ולא להנאה בעלמא, חייב לההרג גם על מצווה קלה. ואם להנאת עצמו, לא חייב להיהרג גם בפרהסיא. אך אם זו שעת הגזירה על כלל ישראל חייב להיהרג גםאם זה להנאת עצמו, אפילו על מצווה קלה.
ואם אינו בפרהסיא ולהנאת עצמו מכוון הרשע שכופהו, ורוצה להיהרג למרות שלא חייב, זו מחלוקת רמב"ם ותרומת הדשן ואזלינן לקולא ולכן אסור לו להיהרג.
ואם אינו פרהסיא אך הרשע כופהו להעבירו על דת ולא להנאת עצמו, בזה אינו חייב להיהרג אך מותר לו לנהוג חסידות בעצמו ולהיהרג.
ואם זו פרהסיא ולהנאת עצמו מתכוון הרשע הכופה אותו, זו מחלוקת הב"ח והפרישה אם יכול לנהוג חסידות בעצמו ולהיהרג, והכריע הש"ך שאם זה יוסיף יראת שמים גדולה בעולם, מותר לנהוג חסידות ולהיהרג.

ודין לאוים של איסורי ביאה שאינם חייבי מיתה, כדין חייבי מיתה. דהיינו- אם כופהו להתקרב לאשת איש ולגפפה דרך חיבה, גם בלי ביאה, חייב למסור נפשו על כך.
ואם הגיפוף לא בדרך חיבה, זו מחלוקת אחרונים בהבנת דעת הרמב"ם (האם המעשה הזה הוא בלאו או דרבנן) ולמעשה בפ"ת הכריע כש"ך שלא מוסר נפשו על זה, משום שזה דרבנן.

ואם הגבר שכופים עליו, כבר התגרה מאותה אשה והוא בקישוי לפני הכפיה, אינו חייב למסור נפשו על יחסי העריות, שזה כקרקע עולם. וזה גם אם המקרה בפרהסיא (כהכרעת הש"ך ולא כרבינו ירוחם).

כל טוב