מדוע אין אצלנו חוזרים בתשובה?!

לשואלת היקרה שלום,

ראשית, חשוב לי לומר שדרך לא נבחנת על פי מספר האנשים ההולכים אחריה. על פי טיעון זה למשל, היינו צריכים לומר שהתורה איננה אמת חס וחלילה, מכיוון שמרבית העולם למשל, לא מאמין בה (את אותו טיעון אפשר להחיל במידה מסויימת גם על עם ישראל). דרך נבחנת על פי האמת שיש בה יחסית לדרכים אחרות, ולא על פי הפופולאריות שלה בקרב הציבור. ולכן גם אם נגיע למסקנה שחוזרים בתשובה מעדיפים את הדרך החרדית על הדרך שלנו, אין זו סיבה לשנות את דרכינו. זוהי אולי סיבה לשנות את יחסינו כלפי העולם החילוני אבל לא לשנות את תפיסתנו העקרונית (אלא אם כן נגלה שפרט זה מעיד על בעיה באחת מאמיתות היסוד שלנו, ואז יש לשנות את הדרך כולה, אבל אין זה המצב במקרה שלנו).

בתשובה אינני מתכוון לדבר על תנועת התשובה שמתפתחת בציבור הדתי לאומי במשך השנים האחרונות וכן אינני מתכוון להתווכח עם הנתון אותו הצגת בשאלתך (אם כי אני מכיר גם אנשים שחולקים על נתון זה). אני הלכתי בכיוון מסויים של תשובה לשאלתך, ישנם עוד כיוונים נוספים בהם יש ללכת על מנת להשלים תשובה זו.,אך מפאת קוצר הזמן והמקום העדפתי לפתח כיוון אחד ולא להציג בקצרה מספר כיוונים שונים.

הפרט הכי חשוב בנוגע לציבור שלנו אותו יש לזכור, אך רוב האנשים מרבים לשכוח הוא – [שאנחנו ציבור בבנייה.] הציבור הדתי לאומי נמצא, כציבור "מגובש אידאולוגית" כפי שהוא היום, זמן מועט יחסית בחברה הישראלית. הרבה פעמים אנו שומעים על "המזרוחניק" שהוא כינוי גנאי לאדם הסובל מפיצול אישיות, הוא מצד אחד חצי חילוני ומצד אחד גם חצי דתי. הוא הולך להתפלל שלוש תפילות ביום, אבל הוא יכול גם ללכת לבריכה מעורבת, הוא הולך לשיעור תורה אבל אין לו בעיה ללכת אחריו לסרט לא ראוי, הוא מחנך למוסריות ולמידות ומחזיק טלוויזיה בבית שסותרת את כל הערכים הבסיסיים עליהם הוא מדבר וכו´. יש אנשים שיטענו שיש כאן "דרך" מסויימת, אבל האמת היא שזה לא דרך – זה שקר. או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. או שאתה מחליט שהתורה היא אמת ואז אתה מנסה לקיים כמה שיותר את מה שכתוב בה, או שאתה מחליט שמה שכתוב בה הוא לא אמת ואז אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אבל לומר שהתורה היא אמת מצד אחד ולומר שהיא לא אמת מצד שני זהו דבר שלא יעשה (כמובן שאנו לא מתעלמים מהמציאות ויודעים שלא כל מה שאנו מאמינים בו אנו מקימים, אבל זה לא מוביל אותנו למחשבה שיש לשנות את האמת בשביל שתתאים לחולשות שלנו). ובאמת כך קרה, הדור הראשון של אותם אנשים הוביל לדור שנמאס לו מהשניות ומהדו-פרצופיות, ישנם אנשים שהחליטו לפרוש, וישנם גם אנשים שהחליטו להתחזק. בהרבה משפחות בציבור הדתי לאומי אנו רואים שיש פער (לפעמים גם פער חד) בין תפיסותיהם של ההורים ושל הילדים, וזאת מכיוון שהילדים החליטו לתפוס צד בשאלה באיזה דרך הם הולכים ולא להיות "פוסחים על שתי הסעיפים".
לאט לאט, מתנתקת הדתיות הלאומית, מהשטחיות והרדידות בה היא התבוססה. רבים מאנשיה מנסים לפתח אידאולוגיות שונות בדבר היחס בין לימודי חול וקודש, היחס למדינה, לצבא וכו´. הפריחה התרבותית והלימודית הגדולה, בה בתי מדרש שונים פורחים כפטריות אחר הגשם, היא התוצאה הישירה של אותה נקיטת עמדה. הציבור הדתי לאומי, בונה את עצמו גם עכשיו. הזעזוע המסויים אותו עבר ציבור זה בזמן ההתנתקות, מהווה סממן בולט לעובדה זו. מכיוון שרבים מאיתנו לא גיבשו משנה מסודרת בדבר היחס למדינה לצבא וכו´, השתררה מבוכה גדולה בקרב הציבור. תורתם של רבים מאיתנו בנושאים אלו, נבנתה קרעים קרעים, משיחה של רב ששמעו באיזה בית כנסת, רעיון שקראו בעיתון פעם, עוד איזה כרוז שקראו בנושא זה או אחר וכו´. הם אף פעם לא ישבו וביררו לעומק מהי תפיסת עולמם, היה ברור להם שיש ללכת עם המדינה מכיוון שהיא מהווה שלב בצמיחתה של גאולת ישראל (דבר זה הוא כל כך ברור לכל בר דעת, עד שרק אדם שהוא מעורער בנפשו יכול לחשוב עדיין שאין הבדל בין מצבינו בשואה למצבנו היום), אך מכיוון שהיחס לא נבנה בצורה שכלית עמוקה אלא בצורה רגשית בלבד, נוצר מצב בו אנשים לא יודעים לענות על שאלות בסיסיות בנושאים אלו. כמובן, שישנם יחידי סגולה בקרב ציבור זה, שתמיד עסקו לעומק בשאלות אלו. הם ביררו את דעת התורה בנושא והעמיקו חקר בכתבי קודשו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שהתווה בכתביו את היחס התורני הנכון לתנועת הכפירה ולתנועה הציונית. אך אנשים אלו לא יצאו מכלל יחידים, והשפעתם הציבורית בפיתוח השקפה לימודית רחבה עוד לא עשתה את פירותיה. וזאת מכיוון שבניית השקפה ציבורית עמוקה היא תהליך ארוך ולא פשוט, שרק לאחר זמן רב והשקעה מצליח להגיע לכלל השלמה מסויימת.
נקודה חשובה נוספת אותה יש להזכיר היא שהרבה פעמים אנו מתייחסים למצב בו אנו נמצאים כמובן מאליו. אנו שוכחים שלפני עשרים שנה היו הרבה פחות ישיבות הסדר וישיבות גבוהות (שלא לדבר על מכינות, שלא היו קיימות כלל). ומעבר לכך, מעטים היו האנשים שהגיעו לאותם מוסדות יחסית למספר האנשים החברים בציבור הדתי לאומי (אגב גם היום אנו לא מדברים על אחוזים גבוהים מבין מסיימי המערכת הממלכתית דתית, שהולכים ללמוד אחר כך במכינות או בישיבות). אנו באים אל עצמינו בכל מיני טענות כמו, מדוע אין לנו תנועת תשובה. והאמת חייבת להאמר שאין לנו תנועה כזו מכיוון שאין אנשים שירימו אותה. עד לפני כעשר שנים אם היית מגיעה לישיבות ואולפנות היית מוצאת שם מחנכים בעלי השקפת עולם חרדית, ואם היית שואלת מדוע אין מחנכים בעלי השקפת עולם ציונית דתית התשובה הייתה – "חיפשנו אבל פשוט אין כאלו". אנו לאט לאט, משתפרים גם בתחומים אלו אבל ההשתפרות הזו לוקחת זמן. אם ניקח לדוגמא את הציבור החרדי נראה שהוא בנה את עצמו במשך שלושים-ארבעים שנה, עד שהקים לו ניצנים של תנועת תשובה. מעבר לכך ציבור זה לא היה צריך לבנות את עצמו מבחינה מחשבתית. הוא לא התחיל להלך בדרך חדשה, הוא פשוט נשאר עם אותה תפיסה בה חינכו את אבותיו באירופה וניסה למצוא מקום שקט שיאפשר לו להמשיך לדבוק. לעומת זאת הציבור שלנו מאמין שהגעתנו לארץ סיימה תקופה ויש לדעת כיצד להתייחס נכונה לתופעות אותם אנו פוגשים כאן, תופעות אלו דורשות מאתנו "לארגן מחדש" את היראת שמיים שלנו. אירגון זה לוקח זמן רב והוא לא נעשה בין לילה, וכאשר מדברים על הציבור הדתי לאומי יש להתחשב במצב זה.
שמעתי פעם את הרב שרלו אומר, שהציבור שלנו מתקשה דווקא בגלל הרוחב של המשימות שהוא לקח עליו. החרדים לקחו על עצמם את עול התורה, הם עזבו את ארץ ישראל את העזרה לצה"ל וכו´, אין להם שאיפות בתחומים אלו והם הכריזו מראש שתחומים אלו לא מעניינים אותם (למרות הציווי האלוקי המצוי בתורה לגבי החובה ליישם ערכים אלו). החילונים לקחו על עצמם את הקמת המדינה ויישוב הארץ ועזבו את התורה, ואילו אנחנו לקחנו עלינו גם את זה, וגם את זה, ולוקח לנו הרבה זמן ללמוד כיצד אפשר לשלב וליישם את כל האידאלים הגדולים בהם אנו חפצים. להיות ציבור שמחובר לחיי העשייה הפוליטיים, הכלכליים, הצבאיים, והמדעיים מצד אחד, ולהשאר מחובר לתורה וליישם אותה בכל מרחבי החיים בלי להתבלבל כתוצאה מהמפגש עם תפיסות אחרות מצד שני, זוהי משימה לא פשוטה כלל ועיקר.
למרות שיש עוד הרבה להאריך ולדון בנושאים אלו נראה לי שאמרנו מספיק על מנת לענות לך תשובה. הסיבה שהציבור שלנו עוד לא הקים תנועת תשובה משמעותית היא, שהוא עוד לא חזר בתשובה. אנחנו עדיין מחנכים את עצמנו ומחפשים את עצמינו. עלינו להשקיע המון בעצמינו, על מנת שלא יווצר מצב בו נחזיר אנשים בתשובה אבל לא יהיה להם לאן לחזור. מעבר לכך, דווקא ניקוי עצמינו מהרעות החולות, של הפשרנות והוותרנות ששוררים בנו, יכולים להאיץ תהליך זה. כאשר אדם חילוני מתבונן מבחוץ, הוא עוד לא רואה את עומק השיטה של הציבור הדתי לאומי, מה שהוא רואה הוא ציבור חצי חילוני וחצי דתי. אמירות כמו "טוב אתם לא דתיים באמת", או "אתם דתיים לאומיים, אנו לא יודע מה בדיוק לצפות ממכם", נשמעות לא מעט ברחוב הישראלי ויש לכך סיבות טובות. רק ניקוי עצמנו מהפגמים המצויים בנו יוביל אנשים אחרים לדבוק בנו (ב"ה תהליך זה החל והוא מתקדם מיום ליום, אבל יש להשקיע בו עוד רבות על מנת שהוא יתחיל להשלים את מהלכו).
ואני רוצה לסיים באמירה שקראתי פעם בשם הרב צבי טאו. הרב טאו אמר, שישנם בעם ישראל שלושה ציבורים, הציבור החילוני, החרדי והדתי לאומי. הציבור החילוני כבר הגיע אל המנוחה והנחלה, הוא חיפש מקום נוח לשים את רגלו, מקום שאפשר להתפרנס בו ולחיות בו בכבוד ללא רדיפות ואת זה הוא כבר השיג במידה מסויימת. הציבור החרדי גם חיפש לו מקום בו הוא יוכל למצוא מנוח לנפשו ולעסוק בתורתו, וגם הוא מצא את שלו. הציבור היחיד שעוד לא מצא את מה שהוא רוצה הוא הציבור הדתי לאומי ובכך מתגלה כוחו זהו ציבור שעוד לא התחיל למצות את הפוטנציאל שיש בו, דווקא העובדה שציבור זה עוד לא מיצה את עצמו נותנת לו את העוז והמוטביציה להמשיך הלאה ביתר שאת וביתר עוז (ואין ספק בדבר שהציבור שמבחינה יחסית התקדם בצורה המשמעותית ביותר במשך 30 השנה האחרונות הוא הציבור הדתי לאומי). בניסוח אחר אפשר לומר, שאם תשאלי היום קצין בכיר שמבין בענייני גיוסים על האחוזים המדהימים של החבר´ה חובשי הכיפות הסרוגות בקרב הסיירות והגדודים הקרביים, מה שהוא יגיד לך זה שמה שמעניין זה לא מה שקרה בגיוס הקודם אלא מה שיקרה בגיוס הבא.


בהצלחה ויישר כח על הרצון והאומץ לברר את דרכנו,
עמיחי
nuritbi@biu.013.net.il
נ.ב.
מכיוון שהנושא בו עסקנו הוא רחב מאוד ישנם הרבה מאוד תתי נושאים אליהם לא התייחסתי. אין לראות בתשובה זו מאמר מקיף אלא אוסף נקודות שיכול לשפוך אור על קווי התפתחותו של הציבור הדתי לאומי. אינני טוען שאין עוד יסודות עליהם יש להצביע (בעיקר בנוגע לזמן היווצרותו של ציבור זה) על מנת לקבל תמונה שלימה ומקיפה. ניתוח זה נעשה אך ורק על מנת לענות על השאלה הספציפית שהופנתה אלינו ולא מהווה ניסיון להסביר את התפתחותו של ציבור זה בצורה שלימה (בעיקר חשוב לי להדגיש שאין כאן ניסיון לשפוט את מעשיהם של השייכים לציבור זה בתחילת דרכו, ישנם מכלול סיבות שהובילו למצב זה, אך לא כאן המקום לפורטם).