למה רבי נחמן משבח את עצמו?

אחד מן הדברים המעוררים תמיהה אודות ברסלב היא, ללא ספק, התבטאותו התדירה ויוצאת הדופן של רבי נחמן אודות מעלותיו.

"העולם (בני האדם) צריכים אותי מאוד מאוד, כי העולם אין יכולין להיות בלעדי כלל" (חיי מוהר"ן רמ"ח).

"ואפילו כל הצדיקים צריכים אותי, וגם אפילו אומות העולם צריכים אותי" (חיי מוהר"ן ר"ן).

"ואמר: העולם לא טעמו אותי כלום עדיין. אילו היו שומעין רק תורה אחת שאני אומר, עם הניגון והרקוד שלה, היו כולם בטלים בבטול גמור. היינו כל העולם כולו, אפילו חיות ועשבים וכל מה שיש בעולם, הכל היו מתבטלין בכלות הנפש מגודל עוצם התענוג המופלא והמופלג מאוד מאוד" (חיי מוהר"ן ש"מ).

"ואמר: אני איש פלא, ונשמתי הוא פלא גדול" (חיי מוהר"ן רנ"ו)

"ואמר לאחד, שהכח שהיה לדוד המלך עליו השלום לומר שמונה פעמים "אבשלום בני, בני"... (שמואל ב´ י"ט א´) ועל ידי זה העלה אותו משבעה מדורי גיהנום והכניסו לגן עדן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מסכת סוטה י´) זה הכח יש לו גם כן. שהוא יכול זאת גם כן, להעלות בדיבורו בעלמא את האדם מכל השבעה מדורי גיהנום ולהכניסו לגן עדן" (חיי מוהר"ן רח"צ).

מהי התכלית בכל הדיבורים הללו? התמונה המצטיירת מעבודתו בקודש של רבי נחמן בוודאי אינה מאפשרת לחשוב שהמדובר בהתנשאות.

אומנם דברים בגו. כמו בכל דבריו כיוון רבי נחמן גם בדברים אלו לתועלת ולכוונה מיוחדת, ואף כי אין אנו מתיימרים בוודאי לרדת אפילו לתחילת ולא כל שכן לסוף דעתו, בכל זאת מצאנו כמה טעמים ליישב את הדבר ולקרבו אל דעתינו.

ראשית, מן הראוי לציין שביטויים הנשמעים כהתנשאות מצאנו לא אחת גם בדברי חז"ל, ורבי נחמן איננו הראשון שהתבטא באופנים כאלו.

"די לעולם אני ואתה" אומר רבי שמעון בר יוחאי לבנו (מסכת שבת ל"ג) ומבאר רש"י שעסק תורתם כה נעלה עד שדי בו בלבד לקיום העולם כולו!

"תניא: אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה אומר: "אם אני כאן - הכל כאן". ואף שרוב המפרשים טרחו לבאר שמילת "אני" בדבריו כוונתה על הקדוש ברוך הוא או על השכינה, מכל מקום הירושלמי מפרש שכוונתו כפשוטו על עצמו. המדובר, כזכור, בהלל נשיא ישראל, שהיה מוחזק, כידוע, כענו ושפל ברך ביותר...

ועוד מספרת הגמרא (סוטה מ"ט) "משמת רבי (רבי יהודה הנשיא) בטלה ענוה ויראת חטא. אמר לו רב יוסף לתנא (ששנה את הדבר) לא תתני ענוה, דאיכא אנא! (אל תאמר שבטלה ענוה מן העולם שהרי אני ישנו ואני ענוותן) אמר לו רב נחמן לתנא: לא תתני יראת חטא, דאיכא אנא (אל תאמר שבטלה מן העולם יראת חטא, שהרי אני עודני בעולם, ואנכי - ירא חטא)". אותו רב יוסף שהיה מוכן, כדברי הגמרא (מסכת סנהדרין צ"ח) לשבת בצל צואת חמורו של משיח, כה ענו היה, מספר על ענוותנותו ברבים ומשתבח בה, ורב נחמן משתבח ביראת חטאו...

עולה על כולם מאמר הגמרא (בכורות נ"ח) "תניא בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה" (רש"י מבאר שהכוונה לרבי עקיבא, שבן עזאי מודה שהוא גדול ממנו, ואילו רבינו ניסים כותב, שהמדובר ברבי אלעזר בן עזריה). בענין מעלתו מציין, אגב, רבי נחמן, גם מאמר זה ואומר: "אני יכול לומר עכשיו "כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום, רק שאין לי ה"חוץ", דהיינו שאין מי שגדול ממנו שיוכל לומר עליו "חוץ מפלוני"... (חיי מוהר"ן ר"צ).

שוב, אם כן, חוזרת השאלה ומופיעה ביתר שאת: לשם מה כל זה? מה תכלית הדברים? כבר התקשו מפרשי הגמרות הנ"ל וכתבו: "אין דרך החכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם, כמו שכתוב "יהללך זר ולא פיך" (מהרש"א סוטה מ"ט "משמת רבי" וכו´) "ולכאורה קשה, שבוודאי אין ראוי לחסיד כמוהו לייחס לעצמו שום כבוד, וכל שכן במקום שיש בזיון לאחרים מצד כבודו, וזה אפילו שיהיו הדיוטות וכל שכן שהם חכמי ישראל עליהם השלום" (עץ יוסף בבכורות נ"ח אודות דברי בן עזאי).

אלא שבשורש הדבר מונחת, כנראה, טעות יסודית בהבנת מושג הגאווה.
נדמה לנו, שהמדבר בשבח עצמו - גאה יקרא. אולם התורה מלמדת אחרת. "ורם ל ב ב ך ושכחת את ה´ אלוקיך" (דברים ח´ י"ד) "ואמרת ב ל ב ב ך - כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" (דברים ח´ י"ז)
גאוה היא ה ר ג ש ת ה ל ב , זחיחות הדעת, שיכחת אלוקים הפועל ועושה ונותן חיל וכח ועצה. ומה מ ר ג י ש הזולת - אי אפשר לשפוט לפי דבריו. אם אדם מציין את מעלותיו אך ב ל י ב ו הוא זוכר את בוראו המשפיע לו ברכה ומצליח את דרכיו - לא גאה יקרא לו, כי אם עניו. ואם אדם ממעיט בערך עצמו ודיבוריו דברי שיפלות והכנעה: "מה אני, מה חיי, הכל רק מה´" וכיוצא בזה, אולם ב ל י ב ו הוא חש "כמה עניו אני, כמה גדולה מעלתי", למרות דבריו אין הוא עניו כלל כי אם גאוותן.

שיפוטנו לגנאי את דברי "ההתנשאות" של הצדיקים מוטעה, משום כך, מיסודו. וכי יש בידינו דרך לברר מה היה בליבם? הלא רק בלב נבחנת הגאוה או הענוה. אדרבא, מתוך שאר מאורעותיהם, צידקותם ומעשיהם הטובים, אנו יודעים בידיעה ברורה, כי ליבם היה שלם ונקי עם ה´, ובוודאי לא עלה על דעתם להתפאר ולהשתבח לשם גאוה.

כתב עוד רבי נתן בענין זה (ליקוטי הלכות אורח חיים תפילין הלכה ו´ סעיף ה´): "כי באמת מי שמבטל עצמו בתכלית, עד שזוכה לחיים נצחיים באמת שהם ענוה אמיתית, הוא אינו צריך להשפיל עצמו לעפר ממש. אדרבא, הוא יכול למלוך ולהשתרר ולהתפאר עצמו בכל מיני התפארות ואף על פי כן הוא עניו באמת. כמו שמצינו בגדולי הצדיקים שהתפארו את עצמם בכמה התפארות. ולכאורה נדמה שהוא נגד דרכי הענוה, אבל באמת זהו עיקר תכלית שלמות הענוה האמיתית" וכו´ עיין שם.

על כל פנים, מאחר שאמרו מה שאמרו, ולא מתוך גאוה, הלא בוודאי הייתה בדיבריהם כוונה ומסר לרבים, שאם לא כן, מדוע טרחו לאמרם, ויתרה מזו - לפרסמם לדורות?

את טעם דברי רב יוסף (אני עניו) ורב נחמן (אני ירא חטא) ביאר המהרש"א כך: "מכל מקום, שלא יהא שונה הברייתא בטעות אמרו כן, שלא בטלה (הענוה) משמת רבי" ועוד הוא מוסיף ומבאר "גם לא היו לו (לרב יוסף או רב נחמן) שבח בדבר (שהתפארו בו, דהיינו ענוה ויראת חטא) באותו דור, כמו שכתוב "ויראי חטא ימאסו" (ואין מעלות אלו נחשבות לשבח כלל בעיני בני דורם, דור חורבן הבית).
ובבאור דברי בן זומא ("כל חכמי הדור דומים עלי כקליפת השום") מסביר העץ יוסף : "וכל כוונתו לא היה לרמוז לכבודו כלל, אלא להלהיב ליבות האנשים שיהיו דבקים בחשק התורה ושוקדים על דלתותיה תמיד כל מה שאפשר, כי הוא, להיותו שוקד יומם ולילה זכה להיותו גדול בתורה".

ההכרח שמצאו גדולי ישראל לדבר בשבח עצמם מתבאר, אם כן, מתוך הדברים האמורים.
האחד - אהבת האמת. כמובא בדברי המהרש"א - "שלא יהא שונה הברייתא בטעות אמרו כן", שלא "תתבזה" מידת הענוה. שידעו הבריות שיש עוד ענוה בעולם.

והשני הוא, כפי הנראה, העיקרי - מצד חינוך והוראה לרבים: ר א ו ל מ ה א פ ש ר ל ה ג י ע ! וכלשון העץ יוסף: "להלהיב ליבות האנשים, שיהיו דבקים בחשק התורה ושוקדים על דלתותיה תמיד"...

זוהי, בלי ספק, גם כוונת רבי נחמן בדבריו: ראו למה יכול ילוד אישה להגיע. הכל - בכח מעשיו והשתדלותו בקודש. אין זו כי אם התעוררות לקנאת סופרים קדושה, שהמסר שלה הוא פשוט - אפשר להתעלות. אפשר להצליח. "והעיקר תלוי רק ביגיעות ועבודות, ועל ידי זה יכול כל אדם לבוא למדרגות גדולות. ואמר: אני יכול לעשות איש כשר (דהיינו בכח ההליכה בדרכיו וקיום עצותיו) כ מ ו נ י מ מ ש !" (חיי מוהר"ן ר"ל).

"ועיקר סיפורו בפנינו דברים כאלה" כותב רבי נתן "היו בשביל קינאת סופרים, כדי שנהיה מקנאים עצמנו במעלתו הגדולה, כדי שגם אנחנו נעשה כמותו ונלך בדרכיו להתיגע ולטרוח ולעבוד ה´ כמותו. ופעם אחת סיפר עם אחד מענינים אלו והתפאר לפניו מעוצם גדולת מעלתו והשגתו הגבוהה העצומה וכו´ כמו שמתפאר ומתגרה עם חברו בגדולות כדי שיתקנא בו חברו. וזה האיש אמר לו: מי יוכל לבוא לזה לזכות למעלתכם? כי יש לכם נשמה גבוהה מאוד בוודאי. והקפיד רבינו זכרונו לברכה מאוד על זה ואמר: זהו החסרון שלכם, שנדמה לכם שעיקר גדולת והשגת הצדיקים הגבוהים הוא רק מצד הנשמה הגבוהה שיש להם. כי באמת לא כן הדבר, רק כל אחד ואחד יכול לזכות לבוא למדרגתי, להיות כמוני ממש. כי העיקר תלוי רק ביגיעות ועבודות באמת" (שיחות הר"ן קס"ה).

רבי נחמן, בהיותו רופא הנפשות הגדול, צריך להודיע על מקצועו, ממש כשם שרופא אומן תולה שלט בפתח ביתו ובו רשומים התמחותו ומידת מקצועיותו: רופא זוטר, בכיר או פרופסור. ואיש לא יחשוד בו, בעקבות הצבת השלט, בגאוה. רבינו טורח לציין שהוא איננו "עוד צדיק", כי אם פרופסור ורופא נפשות מומחה שאין כדוגמתו בעולם. זאת - למען ידעו גם החולים חשוכי המרפא ביותר, שיש כתובת אפילו לשכמותם...