למה צריך להתפלל?????

שואלת יקרה שבוע טוב שלום רב, שאלה זו הינה שאלה יסודית מאוד בכל נושא התפילה. יישר כח על השאלה החשובה כל כך. רבים רוצים לשאול אך אין הם שואלים – כי קשה להם, או כי זה מציק להם רק לפעמים. התשובה קצת ארוכה, ואולי לא קצת אך נראים לי הדברים. אם בכל אופן חסר לך משהו אחר כך – אנא אמרי לי.

* אני מעתיק כאן את תשובת הרב יניב חניא מאתר שורש (התשבה מופיעה באתר של הרב: .
"השאלה המרכזית שבה אני רוצה לעסוק היא דווקא שאלת היחס בין האלוקות לעולם הזה ושאלת "שינוי הרצון" של הקב"ה בעקבות התפילה. כבר הזכרנו בעבר שהעולם הזה נברא "חסר" וזקוק להשלמה. הקב"ה יכול היה לברוא עולם מושלם ובכל זאת הוא בחר לברוא עולם שאיננו כזה, ולהשאיר לנו, בני האדם, את התיקון האחרון שהעולם צריך לעבור. מדוע זה כך אין אנו יכולים להסביר, עצם השאיפה האלוקית לכך שהעולם יתקדם על ידי בני האנוש נקראת בתורת הפנימיות "הצמצום הראשון". אנו לא מסוגלים להבין את הצמצום הראשון, את עצם השאיפה האלוקית לברוא עולם שבו בני האדם יצטרכו לבצע תפקידים שונים בדרך לגאולה. [אולם עובדה אחת ברורה- העולם נברא חסר ואנו צריכים לתקן אותו.] לאחר חטאו של האדם הראשון העבודה אף התגברה, והעולם ירד עוד מדרגות שאותן עליו להעלות בחזרה. כך נוצר מצב שבו עלינו לפעול בעולם הזה, לשנות בו ולתקן אותו... להביא אותו ממצב של נפילה למצב של גאולה. אולם העולם עדיין נתון (כמובן) להשפעה האלוקית הגדולה כל כך, שהרי האדם אינו כל יכול ואין בכוחו לבד להביא את העולם לגאולה. הסתירה הזו, בין התפקיד של האדם בעולם לבין חולשתו, יוצר את הצורך בתפילה. התפילה הינה, למעשה, חלק מהעבודה של האדם בעולם, חלק מהתפקיד שעלינו למלא. יתירה מזו, כבר ציינו בעבר שאחת המשימות החשובות של האדם בעולם היא ל"חשוף" את האלוקות המסתתרת בו, לגלות את הכוח האלוקי שמניע את המציאות, למרות שהיא עלולה להיראות שונה ולעיתים קרובות אף מנוכרת לרעיון שיש כוח עליון המניע אותה. כאשר האדם מתפלל, הוא מוכיח את הקשר הזה, בין האלוקות לעולם... הוא חושף את הקשר הנסתר ואת היותו תלוי ברצון האלוקי. לעניות דעתי, זהו אחד השורשים לקושי שיש לנו בעולם המודרני עם התפילה, דווקא בגלל שהאדם התקדם כל כך, הגדיל כל כך את יכולותיו ואת "שליטתו" בעולם, הרי שאנו מסרבים, יותר ויותר, לקבל את העובדה שיש מי שמכוון את העולם, מוליך אותנו ואת המציאות. קשה לנו לקבל את ההנחה שלא כל מה שאנו עושים אנו עושים בכוחנו, ושיש צורך ל"בקש" ממישהו על עצמנו...
עד כאן מנינו, אם כן, שני יסודות לתפילה: אחד הוא עצם הצורך שלנו בעזרה אלוקית כדי לבצע את תפקידנו בעולם ושני הוא עצם חשיפת הקשר שבין המהלכים האלוקיים לעולם הזה. חשוב לציין שהצורך הזה מוטבע בעצם בריאתו של העולם, כבר בפרשת בראשית מספרת לנו התורה שגם אחרי בריאת כל המציאות לא ירד גשם כי "אדם אין לעבוד את האדמה" ומסביר שם רש"י, שעדיין לא היה אדם בעולם שיתפלל על הגשם ולכן לא ירד גשם עד תפילתו. על פי זה ניתן להבין שהתפילה מונחת ביסוד העולם, ביסוד "דרך העבודה" של המציאות. לא מדובר רק על תפילה מתוך מצוקה של האדם, על כך שרע לבן האנוש ו"הוא צריך התערבות אלוקית נחמדה מלמעלה..." (תודו שאנו נוטים לעיתים לתפוס כך את התפילה), אלא מדובר על יסוד חשוב בבריאת העולם- העולם נברא כדי שהאדם יעבוד בו, אולם הוא נברא גם בצורה המזקיקה תפילה של האדם כדי שהמציאות תתקדם. כך אולי ניתן להסביר את המאמר הקשה של חז"ל שאמרו שהאימהות היו עקרות מ"כיוון שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים". לי תמיד היה נראה שיש כאן חוסר צדק משווע... מדוע ל"העניש" את האימהות על חטא שהן לא חטאו, רק מפני שהקב"ה "מתאווה" לתפילה שלהן? האם בגלל שלקב"ה "יש תאוות" (חס וחלילה, כמובן) הן היו צריכות לסבול כל כך? אלא שנראה שמה שהסברנו כרגע הוא היסוד לדברי חז"ל הללו- הסדר של העולם הוא שחלק ניכר מהדברים שבו מושגים על ידי תפילה, על ידי העבודה הזו של האדם (וחכמים כבר אומרים: "איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה"), ומכיוון שכך, הרי שעל צדיקים להתאמץ יותר, כמו בכל דבר אחר שהם עושים. התפילה של האימהות מעמידה את הולדת הבנים שלהן כחלק מעבודתן בעולם. זהו למעשה החלק החשוב של עבודתן בעולם, שהרי הן קרויות אימהות על שם הבנים שהן יולדות, כלומר: יצירת עם ישראל. עבודה גדולה וחשובה שכזו אינה יכולה להתבצע ללא תפילה עמוקה, ללא קישור לבורא העולם, שבסופו של דבר הוא זה שנותן לאדם, באשר הוא, את הכוח לפעול פעולות גדולות בעולם הזה. "תאוותו" של הקב"ה לתפילת הצדיקים היא חלק מאותה תאווה של האלוקים לברוא את העולם, תאווה שכבר אמרנו שאיננו יכולים להבין אף פעם ("נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"). התפילה היא מהותית בדרך פעולתו של העולם ואיננה רק "תוצאה" של צרות כאלה או אחרות.
בנקודה זו יש לנו אולי נגיעה ראשונה בשאלה שהעלנו לגבי "שינוי הרצון" של האלוקות שיש בפעולת התפילה, כיצד יתכן שאנו "משנים" את המהלך שאלוקים רצה להוביל? הוא רצה לגרום לדבר מסויים בעולם, והוא ישנה את זה בגלל שבקשתי? אולם לפי הרעיון שהסברנו זה עתה, אין כאן כלל קושי: התפילה היא חלק מהתהליך האלוקי עצמו, היא חלק מהצורה שבה נקבע שהעולם צריך להתקיים (ולהתקדם) ולכן כאשר אנו מתפללים על משהו, הרי שאנו בעצם מקיימים את הרצון האלוקי שהדברים ילכו דווקא בדרך הזו- שאנו נתפלל והדבר יתקדם. בכך התפילה היא בדיוק ההפך מ"שינוי רצון" של האלוקים: היא היא הרצון האלוקי בכבודו ובעצמו, התהליך שבו בחר הקב"ה לקדם את העולם. במובן הזה התפילה הינה חלק חשוב ומהותי מהעבודה של כל אחד ואחד מאיתנו בעולם הזה, היא חלק מהתפקיד שהוטל עלינו ואנו צריכים למלאות את התפקיד הזה בדרך המסויימת הזו. יש בה התחברות ישירה לדרך ההנהגה האלוקית. האימהות יכולות היו ללדת ילדים, ליצור את האומה הישראלית, רק על ידי התפילה, הפעולה הראשונה בכל משימה שהאדם לוקח על עצמו. שוב, בגלל העובדה שהיהדות מאמינה שיש לאדם תפקיד בעולם, הרי שהיא מציבה את נושא התפילה בראש מעייניה, היא רואה בה חלק מהתהליך שעל כל יהודי לעבור, חלק מתפקידו.


* ועוד מאמר של הרב ארז משה דורון על התפילה:
[תפילה]
["ואדם אין"]
העבודה הרוחנית הראשונה שנעשתה על ידי אדם מעולם. המצוה הראשונה שקוימה בתבל. הקשר הראשון בין אדם לבוראו – [תפילה]. כותבת התורה (בראשית פרק ב´ פסוק ה´): "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה´ אלוקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה".
ומבאר רש"י: "טרם יהיה בארץ - עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בשישי קודם שנברא האדם, וכל עשב השדה עדיין לא צמח, (ומקשה רש"י והלא) ובשלישי שכתוב "ותוצא" לא יצאו? (ומסביר) אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום שישי. ולמה? "כי לא המטיר" לפי ש"אדם אין לעבוד את האדמה" ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא האדם וידע שהם צורך לעולם - התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים".

מדברי רש"י אנו למדים שסדר הדברים כך היה: בתחילת בריאת העולם הצמחים לא צמחו ממש רק עמדו על פתח הקרקע (ביום השלישי לבריאה), ומשנברא אדם (ביום השישי לבריאה) הבחין שעדיין חסר דבר מה בבריאה ובחכמתו ידע שמה שחסר הוא הגשם. אז - התפלל אל ה´ וביקש את רחמיו, ומיד כשירד הגשם - החלו הצמחים לצמוח...

מתוך העיון בדברי רש"י מתגלים לנו דברים רבים ונפלאים אודות מצוות התפילה.
מה שעורר את אדם הראשון להתפלל הוא דווקא [החסרון].
בדומה לזה, אחת מן הסיבות העיקריות לכל החסרונות האנושיים היא - לעורר את האדם לתפילה. להכיר במוגבלותו וקטנותו מחד ובגדלות הבורא מאידך, ועל ידי זה - לפנות אליו ולבקש את טובתו וחסדו. יכול היה הבורא להמציא לאדם את כל הצטרכויותיו בנקל. לבוראו עם פרנסתו, עם בת זוגו, עם רפואתו ושאר צרכיו... אולם אז, בנקל עלול היה האדם "ליפול" לתפיסת עולם מעוותת של "אני ואפסי עוד", לגאווה חסרת גבולות, שתסלק מנפשו את שכינת האלוקים (והלא גם היום, למרות חסרונותיו, עדיין מתקשה המין האנושי להיפטר מן המידה הרעה הזו).

ואין זה, חלילה, מין "שעשוע" אלוקי. אדרבא, האלוקים חפץ להיטיב לכל נברא ולמלא באהבה את צרכיו של כל נברא. אולם מאחר שהתכלית האמיתית, העליונה והעמוקה ביותר - היא [להכיר את הבורא ולהתוודע אליו], משרתת מציאות החסרונות את אותה תכלית.

המטרה בתפילה איננה למלא את החסרון. ההיענות לבקשת האדם ומילוי חסרונו היא [דבר צדדי], שהלא, כאמור, גם בלא זה יכול היה הבורא למלא חסרונו.

הענין העיקרי הוא, שבאמצעות החסרון זוכה האדם לפנות לבורא וליצור עימו קשר. [ועצם הפניה והקשר - הם הם התכלית. הם הם הרווח האמיתי שהצמיחה התפילה]. (השלכה אחרת של העקרון הזה היא, שיתכן שאדם הקשור לאלוקיו ורגיל לפנות אליו, "יחסוך" מעצמו את אותו סוג חסרונות שמגמתו יצירת קשר, שהרי הוא - כבר קשור...).

[שבח והודיה]
אמנם בקשת סיוע מן הבורא איננה לבד "תפילה". תפילה, כדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פרק א´), כוללת יותר מזה.
"מצוות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם את ה´ אלוקיכם". מפי השמועה (כלומר איש מפי איש במסורת התורה שבעל פה) למדו ש"עבודה" זו היא תפילה, שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם", אמרו חכמים - איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.
...חיוב מצווה זו כך הוא - שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה ואחר כך נותן שבח והודיה לה´ על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו...
...וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו עד עזרא" (כלומר שכל אדם חיבר בעצמו את תפילותיו, שזוהי, כדברי הרמב"ם, עיקר מצוות התפילה, עד שבזמן עזרא עמדו אנשי כנסת הגדולה ובכדי להקל עלינו חיברו את נוסח התפילה המוכר לנו היום מן הסדור).
בקשה ושאלה, אם כן, אינן אלא חלק מן התפילה (אף שגם כאן ראוי להדגיש שאין הכוונה רק על בקשות למילוי צרכים גשמיים, אלא גם, ואולי בעיקר, על מילוי צרכים רוחניים - דעת, עצה, הדרכה וסיוע משמיים למלא את יעודנו הרוחני בעולם וכו´).

בנוסף לאלו מבאר הרמב"ם שישנם במצוות התפילה שני חלקים נוספים: [שבח והודיה].
הודיה, כדבריו, היא "הודיה על הטובה שהשפיע לו", כלומר על מילוי החסרונות. וכמובן גם מדברי רש"י שהבאנו על חשיבותה הגדולה של הכרת הטוב לה´ וההודיה לו על כל שפע שהוא שולח, אפילו "טבעי" כמו הגשם.

וגם זה ממעלת החסרון, שבאמצעותו מבחין האדם מנין מגיע אליו השפע, איננו מקבל אותו כמובן מאליו, ומודה למשפיעו. וכלשון רש"י, שאילו היה יורד הגשם ללא תפילת אדם הראשון, אזי היה האדם במצב של "אין מכיר בטובתן של גשמים", ועל ידי זה היה עלול שלא להבחין כלל בחסד שבדבר...
(זו גם משמעות הברכות שאנו מברכים על כל מה שאנו אוכלים ונהנים ממנו - הכרת טובה).

אך הודיה, עם כל מעלתה וחשיבותה, סובבת גם היא סביב החסרון. שכן הבקשה פירושה פניה על מנת למלא את החסרון, וההודיה היא הכרת טובה על מילוי החסרון.

החלק הנוסף במרכיבי התפילה הוא השבח, ומבחינה מסוימת הוא נעלה על הבקשה וההודיה לאין ערוך.
שבח הוא ביטוי התפעלות הנפש מגדולת הבורא ורוממותו, [ללא קשר לחסרונותי האישיים]. זוהי יציאה והשתחררות מן החוג המצומצם של המודעות לעצמו וחסרונותיו בלבד, והתנשאות אל החוג האין סופי של מעשי ה´, גבורתו, כוחו ויפי פעליו בחיי הזולת, בהנהגת הברואים ובבריאה כולה. ומבחינה כזו הוא מאפשר קשר עמוק לאין ערוך עם הבורא, קשר שעשוי להיות השער לדבקות, לנבואה ולהתגלות אלוקות.

אך לו היה האדם מוותר על חלקי הבקשה וההודיה ומתרכז בשבח בלבד, היה עשוי לשכוח את קטנותו, ודווקא על ידי השבח לשוב ולהלכד ברשת הגאווה, המסתירה את פני ה´, ועל כן - כולם כאחד נחוצים וטובים.

["נתיב לא ידעו עיט"]
וכשם שמצוות האמונה היא היתד האחרונה שנותרת לנשמות הדור האחרון להאחז בה, היא עיקר נסיונם, ואם יעמדו בו - היא עיקר מעלתם, כך גם מצוות התפילה הנובעת ממנה, היא עבודתם העיקרית והמרכזית של "נשמות העקב" בדור של "עקבתא דמשיחא", באחרית הימים האלה. וכן כותב בפרוש רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של הארי ז"ל: "ולכן צריכים (בעלי הנשמות שבדור האחרון) שישתדלו להרבות בתשובה ושאלות ותחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, שיושיעם מן הגלות ויגאלם" (שער הגלגולים הקדמה כ"ו).

וכן כתב רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן, אודות מעלת התפילה ונחיצותה דווקא בדורנו: "כי כנגד קליפת המן עמלק, שהוא בחינת אריכות הגלות של עכשיו, שנקרא גלות אדום, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, כי אם להרבות בתפילה ותחנונים וצעקות ושוועות וזעקות בלי שיעור, עד ישקיף וירא ה´ משמיים...

[כי תפילה למעלה מהכל] וכולל כל החמישים שערים דקדושה...
כי התפילה היא בחינת "נתיב לא ידעו עיט", בחינת שער חמישים, שאין מי שהשיג אותו, כי אין שום שכל שיוכל להשיג ולהבין עד היכן מגיע הכח של תפילות ישראל, אפילו של הפחות שבפחותים, בפרט מה שמתפלל כל אחד על צרת נפשו שהוא רחוק מהשם יתברך.
כי אפילו המלאך הקדוש שמקבל תפילות מישראל וקושר מהם כתרים לרבו אינו יודע להיכן להעלות הכתר הנורא הזה, רק הוא משביע אותו שיעלה מעצמו וישב בראש קונו...

ועל כן בגאולה האחרונה כתיב "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם", ["כי עיקר הגאולה השלמה העתידה לבוא הוא רק על ידי תפילה"] (לקוטי הלכות, הלכות העושה שליח לגבות חוב הלכה ג´).

אין בתשובה זו שום תוספת שלי אך לעניות דעתי הדברים מדברים בעד עצמם. אנא תאמרי לי אם לזה התכוונת ואל תהססי לשאול עוד.

קיץ טוב,
שלמה,
Shlomo@makshivim.org.il