למה להיות דתי?

שלום,

ראשית, אני מתנצל מאוד על האיחור הנורא. אני מקווה שלא התייאשת לגמרי מקבלת תשובה לשאלתך. אין לי תירוץ מוצדק לאיחור, אך אני יכול לומר לך שמאז שהשאלה שלך הגיעה לידי, היא מעסיקה אותי ונמצאת תמיד בתודעתי. היא מלווה אותי לכל מקום.
שנית, אני רוצה להעלות כמה תהיות שתהיתי בעקבות השאלה שלך.
כמי שמקיימים אורח חיים דתי, האם השאלה "למה טוב להיות דתי" ממלאת מקום מרכזי בחיינו? אין בכוונתי חלילה לבטל את השאלה במחי יד. וודאי שלא. הרי זו אחת השאלות הבסיסיות ביותר, שבעצם בלעדיה אי אפשר להסביר את רוב פעולותינו. כוונתי לתהות על השאלה כשאלה כללית. אבהיר את דבריי. נדמיין אדם ששואל את עצמו אם ה' קיים, ועונה לעצמו שכן. אח"כ הוא שואל את עצמו מה ה' דורש ממנו כאדם, והתשובה היא אמנם מורכבת, אך כוללת את מצוות התורה ואת כל ההלכות שכלולות בתורה שבע"פ. הוא יכול גם לשאול מה ההיגיון של כל מצווה ומצווה, ולמצוא תשובות טובות יותר או טובות פחות. עכשיו הוא חי את חייו כדתי* האם הוא ישאל את עצמו "למה להיות דתי", או "למה טוב להיות דתי"? הרי הוא כבר הסביר לעצמו את העניין בשאלות הקודמות! ובכל זאת, אנחנו יודעים מחיינו האישיים שאכן יש רגעים ותקופות שזו שאלה מטרידה מאוד. אבל איפה עלינו לחפש את התשובה לשאלה בסיסית זו? אני חושב שהתשובה הראשונית על השאלה "למה להיות דתי" נמצאת בעצם בתשובות לשאלות הקודמות.
במילים אחרות: התשובה לשאלה שהעלית היא תשובה מאוד מורכבת, ובעצם דורשת הבנה מעמיקה ביסודות עולמנו הדתי. אני משער שהדברים הנ"ל היו ברורים לך, אך חשוב לי להדגיש את [המורכבות של השאלה ואת ההתפרטות שלה לשאלות רבות אחרות].
ומכאן לתהייה הבאה. האם אדם דתי אמור לשאול את עצמו את השאלה הזאת? בגלל הכלליות של השאלה והעובדה שהיא יסודית כל כך, אנחנו מוטרדים מהשאלה לא פעם ולא פעמיים, ולפעמים לתקופות ארוכות. וכאן אני שואל: האם אנחנו מצווים להתלבט, או שזו חולשה שלנו? הקב"ה ציווה עלינו לקיים את התורה. האם יש לנו זכות לערער על כך? אדם חילוני יכול לשאול את השאלה הזאת בגלל שהוא נמצא במקום אחר, שונה מהמקום שבו נמצא האדם הדתי, המציית לבוראו.
תהייה נוספת. השאלה "למה להיות דתי" היא שאלה כ"כ טובה, שאינני יודע אם יש תשובה אחת נכונה וברורה. ישנן תשובות רבות ומגוונות, וכל תשובה מתאימה לרבדים אחרים בנפש. אני נוטה לראות את השאלה הזאת כשאלה פנימית, כלומר, שאלה שהאדם שואל את עצמו ומוצא את התשובה בתוך עצמו. זו שאלה שקשה לשאול אותה, ועוד יותר קשה לענות עליה, בצורה כללית. אחד ששואל "למה להיות דתי" יכול לקבל תשובה שלא תספק אותו בכלל, אע"פ שהיא תיחשב לאוצר עבור אדם אחר. התשובות תלויות מאוד באופי של האדם, במצבו הנפשי ובשלב בו הוא נמצא בחייו.

ניגש לגוף העניין. למה להיות דתי?!
אנחנו מאמינים בבורא עולם, ומאמינים שהוא לא ברא אותנו סתם, ואין דבר שהוא ברא סתם. הדת היא בעצם המשמעות שהקב"ה הכניס לתוך עולמו. אי לכך, המשמעות של חיינו היא שנעבוד את ה'. בשביל זה באנו לכאן. זו חובתנו הבסיסית הנובעת מעצם העובדה שאנו חיים.
זו חובתנו. אך זו גם זכותנו. הקב"ה נתן לנו אפשרות לחיות בעולם, כאשר כל מה שאנו צריכים מצוי בעולם* אוכל, אוויר, משפחה, חברה, תרופות, מרחב, אור וכן הלאה. מה חסר לנו? כלום. אלא שיש בעיה קטנה: למה אין לנו את כל זה תמיד?? למה זה נגמר בשלב מסוים?! מה כל ההנאות והעיסוקים שלנו שווים אם אנחנו לא ממשיכים לחיות לנצח? כאן מגיעה הדת ומחברת אותנו לעולם נצחי יותר. עולם יותר שלם שמתעלה על הפעילות הגופנית אל פעילות רוחנית גבוהה יותר. גם מושג המשפחה מקבל משמעות נוספת, עמוקה יותר. מסביבה קרובה שאמורה לספק צרכים בסיסיים ומעגל קרוב* הופכת המשפחה הדתית לבסיס המרכזי לקשר של האדם היחיד לדורות הקודמים ולדורות הבאים.
ובאותו עניין, אני רוצה לספר לך על השקפתי האישית בנוגע לאמונה. הדבר המרכזי שמביא אותי לאמונה הוא המשפחה. ביתר פירוט, הסיבה לכך שאני מאמין בקב"ה ובכך שישנה ישות עליונה המנהיגה את העולם הנראה בעינינו, היא בעיקר האמונה והחינוך שקיבלתי בבית מהוריי, וכן ממערכת החינוך שעיצבה את עולמי הרוחני. חשוב לי לצעוד צעד אחד קדימה. המילה "אמונה" נגזרת מלשון "אומנת" או "אימון", כלומר זה דבר שצריכים לפתח ולשכלל, "כאשר ישא האומן את היונק"* אמונה זה לא כן או לא, אלא תחושה וחוויה פנימיות שעל האדם להעצים ולהעמיק כל חייו. אי אפשר רק להתבסס ולסמוך על חינוך מהבית או על שיעור באמונה בבית הספר, בבית הכנסת או בסניף. כל אדם בעצמו, לאחר שהוא מתבונן בעולם שסביבו מגיע להבנה ש"יש משהו מעבר" והמציאות היא הרבה יותר עמוקה ממה שאנו רואים בעיננו וחשים בחושינו, יכול להתקדם עוד ועוד ולהגיע להשגה יותר ברורה של הקב"ה וכך להצדיק את אורח חייו הדתי.
המסקנה הכי חשובה מהפסקה הקודמת היא לדעתי, שנושאים של אמונה ודת מתאימים פחות לפאנלים ולויכוחים סוערים ומתנצחים בין אנשים המעוניינים לשכנע אחד את השני. המפגש בין חילוני ודתי הוא נקודת פתיחה קשה בתחום האמונה והדת, כי שני הצדדים באים מרקע שונה לחלוטין. לכן מבחינתי התשובה לשאלה "למה להיות דתי" צריכה להיות מופנית כלפי עצמנו ולא כלפי החילוני, שמקשה עלינו קושיות. יש הרבה הנחות יסוד שעליהם שייך לדבר, אך זו דרך ארוכה ודורשת נכונות של שני הצדדים להעמיק ולנהל דו שיח מכובד ומכבד.
אסיים בציטוט של סיפור, ששופך אור נוסף על הנושא שלנו. הדת היא עולם מופלא, שמי שנמצא בתוך רזיה לא יוותר עליהם מהר כל כך. אלא שבמציאות שבה אנו חיים, אפשר ואפשר להתעלם מהדת לחלוטין ולהפסיד את הטוב, היופי והפלא שטמון בתוכה.

"בזה ובבא...
תייר אחד בא למירון, ראה שם זקן אחד, זקנו ככסף מזוקק ומראהו כמראה מלאך אלוקים וחכמה עם ענווה מאירות את פניו, יושב ועוסק בתורה ובתפילה בקולות ערבים ומתוקים. שאל התייר מי הוא זקן זה. אמרו לו, הלוא הוא חכם יחזקאל הכהן. אמר להם, מי הוא חכם יחזקאל שאתם מזכירים את שמו ברתת ובכבוד. סיפרו לו קצות דרכיו ומקצת מעשיו. נטפל לו והתחיל משיח עמו. ראה שהוא חכם שדעתו יפה. אמר לו, תמה אני עליך חכם יחזקאל שאתה מכלה את ימיך ומחסר את נפשך מטובה ומאבד את עולמך בידיך. הלוא העולם הזה ודאי שהוא עולם, ואילו העולם הבא שאתה עמל עליו עין לא ראתה ואפשר שאינו קיים כלל.
אמר לו חכם יחזקאל, אפשר שהעולם הזה אף הוא עולם, אלא מה טובה יש בו, אכילה ושתיה ושינה וכן כל כיוצא בהן. אם אני נהנה אין הנאתי שלמה, ואם אני מוותר איני חסר. ואילו העולם הבא עין לא ראתה אלוקים זולתך, אבל הבטחות הרבה הבטיחו חכמים לעתיד לבא למחכי לו. ואם אדם מפסיד אותו עולם חס ושלום מפסיד הוא דבר שאין כיוצא בו. טוב שאפסיד הפסד מועט ולא אפסיד הפסד מרובה. ראה חכם יחזקאל את התייר שהוא בוכה. אמר לו, למה אתה בוכה? אמר לו, על אותו עולם שלא התקנתי לי אני בוכה. אמר לו, על זה ודאי יש לך לבכות – ובכו שניהם"
(ש"י עגנון, בתוך "אלו ואלו", עמ' 360)

שוב סליחה מעומק הלב על האיחור הגדול,
מקווה שעזרתי,
אשמח לתגובות,
בהצלחה,
יש"י, צוות ישיבת הר עציון