למה הקב''ה לא מנע ממני בושה?

שלום שואלת חביבה,

אני אספר לך מקרה שקרה לי לפני שבועיים.
הלכתי לסופר ובעודי מרוקנת את העגלה בקופה, אני שומעת אבא לא דתי, שעומד אחרי בתור, אומר לבנו בן העשר: "אתה יכול לשאול אותה" ומצביע לכיווני. הסתובבתי ושאלתי: "כן, מה אתם רוצים לשאול אותי?" האבא אומר: " הבן שלי נתקע במדף והוא שאל למה האלוקים מעניש אותו אם הוא לא עשה שום דבר רע". קודם כל התפלאתי מהתמימות של הילד. אחרי שהתעשתתי מהשאלה הבלתי צפויה, אמרתי לו: "לא כל דבר שקורה זה שכר או עונש". אז האבא אומר לי:" אה... אז זה קרה סתם." אז אמרתי לו: "שום דבר לא קורה סתם, אבל קצת קשה לי על רגל אחת להסביר פילוסופיות שלמות". הוא חייך ואמר: "תודה בכל אופן." גמרתי לשלם ויצאתי מהסופר. כל הדרך הביתה, הטרידה אותי השאלה שלו. יותר נכון, הטרידה אותי התשובה שלי שבעצם השאירה אותו עם שאלה ללא מענה.

השאלה שלך החזירה אותי בדיוק לאותו מקרה.

בניגוד לאפיקורסים שחושבים שהקב"ה ברא את העולם וזהו, הוא כבר לא משגיח ולא יודע מה קורה עם ברואיו, או הפילוסופים שטוענים שיש השגחה, אבל היא כללית על קבוצה מסוימת ולא על אדם ואדם בנפרד, על פי היהדות יש השגחה פרטית גם על כל בן אדם ובן אדם, על כל דבר ודבר. שום דבר לא קורה סתם. ואם עכשיו נפלת, אז זה מה שהיה צריך לקרות.
כל מה שקורה, זה חלק ממהלך אלוקי. אנחנו לא יודעים את המהלכים של הקב"ה. לנו יש פה בעולם ראיה מצומצמת. כל מה שקורה עכשיו זה חלק מתוך מהלך גדול שנפרש על פני שנים שבסופו של דבר נועד כדי שיהיה טוב. זה כמו שעושים פאזל. אם נסתכל רק על חתיכה אחת יראה לנו כאילו התמונה חצויה, אך למי שיש ראיה רחבה ומסתכל על כל הפאזל השלם רואה כי החתיכה הנ"ל היא רק חלקיק קטן מתוך תמונה גדולה.
למה דווקא המקרה הספציפי הזה היה צריך לקרות? אנחנו לא יכולים לדעת. אבל מה שכן אנחנו יודעים שזה יכול להיות חלק מההשגחה. זה גם יכול להיות בשביל ללמד אותנו משהו. מכל דבר שקורה לנו אפשר ללמוד. לראות מה ולמה זה קרה, ומתוך זה לנסות ללמוד להבא. זה יכול להיות הדבר הכי פעוט שיש. אפילו סתם לדוגמא: אפשר ללמוד ממה שקרה לך, שצריך להסתכל איפה הולכים כדי שלא להיתקל באבן ולמעוד. לא בגלל הפאדיחה, אלא בכדי שלא יכאב לך בברך.
הרב קוק אומר שבעיה זה כמו שעון מעורר לאדם. כאשר מגיעה צרה או בעיה לאדם, הוא צריך לפשפש במעשיו ולראות מה לא בסדר איתו. יש כל מיני סוגים ורמות של בעיות. ככל שהבעיה יותר גדולה, זה בא לעורר אותו יותר חזק.

שאלת למה הקב"ה מביא עלינו פאדיחות, אבל מה זה בעצם פאדיחה? פאדיחה זה שאת מתביישת לעשות משהו, מתביישת ממשהו שקרה.
מי מחליט מה זה פאדיחה? מה זה בושה? בן אדם יוצר לעצמו את הפאדיחה. אם תחליטי שזה פאדיחה, אז זה יהיה ככה. אבל אם תתייחסי אל זה כאילו כלום קרה, תקומי בכבוד ותמשיכי הלאה, זה לא יהיה פאדיחה. היחס של החברה תלוי ביחס שלך עצמך אל המקרה.
עוד דבר, תחשבי אם את היית במקום הבנות בתחנה והיית רואה מישהי נופלת. היית מסתכלת על זה כעל משהו מוזר, כעל בושה? קורה שבן אדם מועד ונופל. אפשר אולי לבוא ולנסות לעזור. אולי בלב היית חושבת: "איזה מסכן", אבל היית ממשיכה כרגיל. לא היית מתייגת את הבן אדם ומתייחסת אליו שונה בגלל הנפילה.
בכלל, כשלא נעים לך לעשות משהו, תחשבי איך את היית מסתכלת על זה אם מישהו אחר היה עושה את אותו הדבר. אם זה היה בסדר שמישהו אחר יעשה את זה, אז מה הבעיה שאת תעשי?
זה לא שעשית משהו לא בסדר כמו גניבה ואז באמת יש מקום להתבייש.

חוץ מזה, אני רוצה להפנות את השאלה ששאלת בחזרה אליך. למה שלא יהיו פאדיחות כלשונך? למה רק כאשר קורה דבר שכביכול נראה לנו רע, אנחנו שואלים – "למה?" כשקורה לך דבר טוב את גם שואלת – "למה?"
יש מן תפיסה כזאת שהכול מגיע לי. אם חלילה משהו משתבש ממה שאני תכננתי, מיד מעלים שאלות.
אני לא אומרת שאסור לשאול, אבל צריך לקחת הכול בפרופורציה.
אין בעיה לשאול, ואפילו צריך לשאול כשיש משהו שמציק, רק צריך לקבל את זה שלא תמיד יהיו תשובות שיהיו מספקות עד הסוף. לכל דבר יש תשובה, אבל לא כל תשובה אנחנו, במוח האנושי והקטן שלנו מסוגלים להבין.


עכשיו ברשותך, אני רוצה להתייחס לחלק השני בשאלתך.
כתבת שהגעת לבית ספר ולא היה לך חשק להתפלל לרבונו של עולם בגלל הפאדיחה שהוא כביכול גרם לך בזה שנפלת.
הנושא של תפילה רחב ומורכב מאוד, אבל על קצה המזלג אני רוצה לכתוב לך כאן כמה דברים:
צריך להבין שתפילה זה משהו הרבה יותר גדול ומעבר למה שאנחנו חושבים שהוא. תפילה זה מה שמחבר את השורש הפנימי שלנו אל האלוקים.
לכן, תפילה לא אמורה להיות קשורה לחוויות שעברנו באותו היום, כך שאם היה לי היום משו לא טוב אז לא יהיה לי כח להתפלל. להפך, בגלל שכביכול יצא משהו שלא ממש הסתדר לי, אני אתפלל לקב"ה שאדע לקבל את זה כמו שצריך.
החכמה היא להתפלל תמיד, בצורה קבועה שהולכת ומתעצמת ללא כל קשר לדברים מסביב. זה נכון שאם קרה לנו משהו משמח, אז יהיה לנו יותר קל להתפלל. זה באמת יכול להיות כלי על מנת לעזור לכוון בתפילה. אבל החכמה היא "לנתק" את התפילה מאירועים שונים שמסירים חשק מלהתפלל.
כתוב "כשם שמודים על הטובה, כן צריך להודות על הרעה". אז נכון שלא כולנו במדרגה הזאת, אבל זאת השאיפה.
את מוזמנת לעיין בקישור הנ"ל, הוא יכול לעניין אותך -
"משמעות התפילה" https://www.kipa.co.il/ask/show/49721


מקווה שעניתי על הנקודות שהציקו לך.
בשמחה ממש, את מוזמנת לשוב ולשאול אותי באימייל אם משהו לא היה מובן עד הסוף.
כל טוב,
הדס.
hadas.ste@gmail.com