למה בוכים כשבנאדם מת?

שלום לך,
יש בעולם כל מיני סוגים של חוויות. יש חוויות טובות, יש חוויות עריבות (מהנות) ויש חוויות מועילות. יש מעט אירועים שהם גם טובים, גם מהנים וגם מועילים, והרבה אירועים שהם טובים ולא מהנים או מועילים ולא מהנים.
מוות של אדם הוא דבר טוב בחשבון הכללי, עולמי, אלוקי אבל לסביבה הקרובה - הורים, ילדים וחברים המוות הוא לא נעים ובוודאי שלא מהנה.
אין סיבה להכחיש זאת, צריך להתמודד עם הרגשות הכי טבעיים והכי בסיסיים: צער, כאב, כעס, תחושת החמצה.
האמירות: 'המת כבר לא מצטער', או 'המת נמצא במקום שעולם שכולו טוב', הן נכונות אבל הן לא משככות את הכאב של הקרובים למת.
כשאנו בוכים על מות אדם, אנו לא בוכים רק על החים שלו שנגמרו. אנחנו בוכים בעיקר על החים שלנו שהשתנו. אנחנו לא בוכים רק על האדם האמיתי הממשי שנפטר אנחנו בוכים על הסמל של אותו אדם שקיים בתוכנו. האדם שמת, הטביע בנו זכרונות, חוויות ועוד. האדם שמת שימש בשבילנו בתפקיד מסוים. הוא תפקד כעוזר, תומך או נתמך, ופתאום הוא חסר לנו ואין מי שימלא לנו את תפקידו, כמאמר שיר די מפורסם: "אם אחד מאיתנו הולך מעימנו, משהו מת בנו".
ההרגשות הללו באות לידי ביטוי בהתנהגות שלנו, למרות שהשכל אומר לנו שזה טוב!
זה מפני שהאדם מורכב מרגש ושכל גם יחד. נכון שאנחנו משתדלים להשליט את השכל על רגשותינו, אבל השליטה של השכל אין פירושה הדחקה מוחלטת של הרגש. השליטה של השכל פירושה שההחלטות שלנו לא יושפעו ע"י הרגש בניגוד לשכל. התנהגויות כמו שריטת שרטת מרוב צער (כמו שנהגו גויים מסויימים) - אסורות! כיון שהן התנהגויות של רגש שמכוון התנהגות בניגוד לשכל. אבל התנהגויות של הבעת רגש בגבולות סבירים כמו בכי ואבל במשך פרק זמן מסויים, הן נכונות ויש להן מקום (אך גם בזה אין להאריך יותר מדי, ויש במנהגי האבלות שתקנו חז"ל את פרקי הזמן המתאימים לכל דבר, כמה זמן יש מקום לבכות, כמה זמן להצטער וכמה להתאבל).

"ובלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים"
בברכה לבשורות טובות
רויטל, חברים מקשיבים