לא טוב לי כל כך עם חברות שלי

חברה יקרה!

לפני הכל אני רוצה להביא פה את דבריה של דסי רבינוביץ, על עיגולי השמחה:

"[עיגולי השמחה]
לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול שמחה.
לפעמים העיגול קטן אך הוא יכול לגדול, לגדול ולגדול…
כאשר עיגול השמחה גדול, הוא שולח עיגולים קטנים
למקומות נסתרים בגוף מקומות שלפעמים כואבים.
ככל שיש יותר עיגולים קטנים, פחות מקומות כואבים.
יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן ולנו יש תפקיד-… לעזור לו לגדול.
ודאי אתם שואלים "איך?"
כל אחד מאתנו חושב על דרך
אפשר להביא לו סוכרייה לתת לו פרח, לשיר לו שיר
או אפילו לומר לו "בוקר טוב, מה שלומך היום"
והכי חשוב זה לעשות זאת בכיף, בשמחה, מכל הלב.
שתזכו לעשות הרבה עיגולי שמחה לאחרים,
ובזכות שתגדילו עיגולי שמחה של אחרים גם העיגול שלכם יגדל".

אשרייך שאת כל כך שמחה רוב הזמן ואת אוהבת להיות כזו! יש אנשים שמעדיפים להיות עצובים, ככה הם מרגישים שמרחמים עליהם ומתייחסים עליהם. ולא ככה! כשאת שמחה גם כשחברות שלך מסביבך אינן כאלה, את משרה עליהן גם כן אווירה טובה, והן יוצאות מהאדישות או העצבות שהן נמצאות בה, גם אם הן לא ממש מראות את זה באותו רגע. תמיד טוב לראות מישהו מחייך לעצמו ברחוב, או איזה ג´ינג´י עם עיניים קורצות הולך ומקפץ לו ברחוב. זה עושה טוב על הלב, לראות מישהו שמח. אז אנחנו צריכים לשמור על השמחה שבתוכנו שאף אחד לא יפריע לה לצאת, להגדיל אותה, ולנסות לעזור לאחרים גם כן להיות שמחים.

נכון שזה לא כיף להיות שמח לבד. בדרך כלל "שמחה טובה בשניים", אבל לא תמיד זה קיים. אז נסתפק במה שיש, וננסה לאט לאט למצוא לנו "בן זוג" לשמחה.

אז אמנם, טוב להיות שמח, וטוב ששמחים איתנו, אבל אין מה לעשות, ויש מצבים פחות משמחים בחיים. וגם אז, צריך תמיכה ושיתוף מהמשפחה והחברים.

אז נכון שקיימת האימרה:
"חבר טוב הוא חבר שלידו אני רוצה להיות יותר טוב
חבר אמיתי הוא חבר שלידו אני כבר יותר טוב"
יש בזה הרבה מן האמת. כי חברים מאוד משפיעים עלינו, ואם הם דוחפים אותנו להיות טובים יותר ("לחץ חברתי חיובי") זה טוב! כי הם בסך הכל עוזרים לנו להתגבר על המכשולים שאנחנו מציבים לעצמנו, על היצרים שלנו, ועל ההרגלים שקשה יותר לשנות לבד. אם זכינו לחברים כאלה, מה טוב!

אבל, יש גם חברים שדוחפים אותנו להיות מישהו שאנחנו לא, לאו דווקא משהו רע, פשוט אנחנו מרגישים חוסר הזדהות עם המעשים/מחשבות/התנהלות שהם גורמים לנו לנהוג בהם. זה כבר לא טוב. כי אני בכל זאת צריך להיות אני. גם ליד החברים שלי. [הנאמנות שלי לעצמי], לאמונות שלי, לרגשות והמחשבות שלי, היא חשובה מאוד מאוד.וכשנתקלים במצב כזה, צריך לבחון מה האפשרויות. בדרך כלל הן מתחלקות לשתיים- להגביר את העצמי שלי, לעמוד יותר על שלי, או ל לחילופין או בנוסף להתרחק מהחברים שגורמים לי לנהוג ההפך.

לא תמיד זה חילוק חד משמעי, ולפעמים צריך לנהוג בחלק מהפעמים ככה ובחלק מהפעמים ככה. תלוי איך אני מגיבה למצבים הללו, תלוי איך החברה מגיבה, ואיך התגובה ביני לבין החברה בכל אחד מהמצבים.

אני הייתי מציעה שגם תתייעצי עם מחנכת/מדריכה/חברה טובה/חברה בוגרת/אחות גדולה- מישהו שמכיר מקרוב יותר טוב את הנפשות הפועלות, ותנסו לנתח ביחד את המצב, ולראות איך אפשר לחזק יותר את העמדה שלך, מול עצמך ומול החברות, ככה שלא תרגישי שאת חס וחלילה מוותרת על הכבוד שלך, או שאת לא מוערכת במידה הנכונה.

כי לדוגמא- אם מישהי אחרת פגעה בן, אין סיבה שאת תבקשי ממנה סליחה. את יכולה להיות זו שפונה ראשונה לרצות לפייס, אבל היא זו שצריכה לבקש את הסליחה. אז אמנם לא טוב להישאר בריב, אבל לפעמים אם האדם השני לא מעוניין בשלום, אין לנו הרבה מה לעשות... אני מבינה שזה כואב מאוד כשלשני בכלל לא מפריע שהוא פגע בך, או שיש ביניכם חוסר הבנה. זה יכול להיות מאוד קשה ובכלל לא פשוט לחיות עם הרגשה כזו. אבל תנסי, לאט לאט לחזק אצלך את ההבנה שבאמת באמת, בסופו של דבר, הדבר היחיד עליו את יכולה לשלוט ולשנות- זה את עצמך בלבד. ומה שקשור לשני, זה יכול להיות קשה מאוד עד בלתי אפשרי. ובתוך המסגרת הזו כדאי לעבוד כמה שאפשר.

או לדוגמא, לגבי ההערכה של אחרים אלייך- את צריכה לשמוח במה שאת בלי קשר לפידבקים מבחוץ! בעיקר, כי אחרים לא תמיד רואים את כל התמונה, ורק את יודעת את כל מה שאת עושה ומי שאת באמת. וגם, כי הרבה פעמים אנשים פשוט שוכחים להקדיש זמן לפרגן לאחרים. (מכאן אפשר ללמוד גם עלינו- שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו לפרגן לאחרים על הטוב שבהם).

באופן כללי, רציתי גם להזכיר לך שבמהלך החיים שלנו אנחנו פוגשים הרבה מאוד סוגים של אנשים. חלקם נהיים חברים שלנו, וחלקם לא. לחלקם יש לנו מעין חיבור נפשי כזה, משהו שאנחנו אוהבים בו והוא בנו, ומתוך כך צומחת חברות, שותפות. השותפות הזו היא גם בשיתוף בחוויות שכל אחד עובר, וגם עצם זה שעוברים יחד אותן חוויות ומתמודדים עם אותן התמודדויות. אם נסתכל רגע בפרספקטיבה רחבה, על כל החיים של האדם, נראה שבדרך כלל הוא רוכש הרבה מאוד חברים במהלך החיים, אבל חברים מסוגים שונים. לא כל חבר הוא חבר ששותפים איתו בה-כ-ל כמו שזה קורה בדרך כלל בילדות, אלא יש יותר "חלוקה".

לדוגמא- יש חברים שהם חברי ילדות- שאיתם גדלים ומעצבים את ההשקפה הבסיסית על העולם. הרבה פעמים לחברי ילדות יש מקום חם בלב שלנו, בגלל שהם היו לצידנו בתקופה ה"קשה" בילדות, ויש לנו זכרונות מאוד טובים מהם. לפעמים הם גם נשארים חברים של הילדות, ולא נשמר הקשר לאורך השנים. יש חברים שהם חברים ללימודים- שנעזרים בהם בכיתה, להשלים חומר, וללמוד למבחן, והכל בהדדיות ובשמחה, אבל כשיוצאים מבית הספר או האוניברסיטה, לא שומרים על קשר. יש חברים של תחביב מסוים- שניכם אוהבים לטייל או לדוג או לצייר, אז אתם נפגשים לצורך העניין הזה. אתם מאוד נהנים יחד, אבל יכול להיות שלא תרחיבו את הקשר לדברים מעבר- שיתוף ברגשות או חוויות, או הליכה יחד לפעילויות מסוגים אחרים. יש חברים שהם חברי נפש- או בשם אחר "החברים הכי טובים" – שלהם אתה מספר הכל, ומשתף בכל ההתלבטויות. בדרך כלל הם מבינים אותך ומשתתפים איתך בכל קושי ושמחה, וגם הם שמחים לשתף אותך בקשיים ובשמחות שלהם. חברים כאלה בדרך כלל הם בודדים. לכל אדם יש בין אחד או קצת יותר מזה, וכל אדם פוגש אותם בשלבים שונים בחייו. יש כאלה שאלו יהיו חברי הילדות שלו, ויש כאלה שפוגשים אותם רק באוניברסיטה, או רק בשלב מאוחר יותר.

אמנם, עדיף שהאדם בכל שלב בחייו יחיה את אותו שלב, ולא יחשוב או ידאג מה יהיה בעוד כמה שנים. אבל לפעמים טוב להסתכל קצת יותר עם מבט קדימה, לראות לדוגמא שתקופה קשה שאנחנו עוברים היא רק זמנית, וגם לדוגמא שבעתיד צפויות לנו אפשרויות אחרות שיפתחו דרכים חדשות. אז גם אם עכשיו לא נראות חברות נפש באופק, בעז"ה עוד תכירי ותפגשי אנשים רבים בחייך, שיהיו משמעותיים יותר וגם פחות (",).

ולגבי החברות הנוכחיות- אפשר להגיד שיש אפשרות אחת שנמצאת כאן, ואת יכולה לבחור בה – מכיוון שאת אומרת שהמצב חוזר ונשנה התנהגותן לגבייך בכל מיני מצבים, ונראה שהן חברות שלא מקבלות את כולך בכל מצבי הרוח, גם בקשיים וגם בזמנים השמחים, זו כנראה חברות חלקית. אפשר כמובן להמשיך להיות חברות בצורה כזו, אבל לדעת שזו בחירה שלך, ומתוך הגדרת המצב ככה, אז גם את לא תצפי מהם ולא תתאכזבי, וגם אולי תתני להן מעצמך במידה אחרת ממה שאת נותנת היום, בגלל שזוהי חברות חלקית. תמצאי לך חברה אחת או שתיים (והיא לא חייבת להיות מהלימודים- אולי שכנה או מאיזה חוג או תנועת נוער) שתהיה חברת נפש, או חברה מספיק טובה ומקבלת, ואת שאר החברות תשאירי כחברות לספסל הלימודים. הן לא חייבות לדעת מזה בצורה רשמית, פשוט הציפייה שלך מהן תרד, וכך גם מידת האכזבה שלך מהן...

שיהיה המון בהצלחה ואל תתייאשי!
מאמינה בך,

הדס.
hershko.hadas@gmail.com