כעס על ילדים - מה עושים ואיך מתמודדים?

שלום לך,
כמה שהסיטואציה שאת מתארת מוכרת...
אלפי... מיליונים! של אימהות איתך בתחושותיך.
התיסכול הוא באמת קשה,מצד אחד,הילד באמת היה לא בסדר,ולעיתים זה יכול להיות כל כך!!!! מעצבן,אבל מצד שני,אנו עדין רוצות להיות אמהות טובות,לכעוס נכון וחס וחלילה לא לפגוע בילד.
אז מה עושים????
אני חושבת שקודם כל אנו צריכות להפנים שאכן כעס הפנים הוא הנכון אבל,לא מגיעים למדרגה זו כל כך מהר. זהו תהליך שבסופו נגיע לשם,אבל אל לנו לייסר את עצמנו כל עוד אנו בדרך אליו.
הדרך להגיע אל מקום כזה,הוא הרבה ענווה.
לרוב הכעס מציף אותנו כאשר אנו מצפים לדבר מסויים ואנו נתקלים במציאות שונה ממה שתכננו או רצינו. יש לנו תביעה מהמציאות והיא משתבשת- אז מגיע הכעס ועלול להציף אותנו. אצל ילדנו,מתבטא הדבר הרבה פעמים ברצון שלנו "לתכנת" את הילדים כראות עיננו.
אנו רוצים שהם יהיו,מה שאנו רוצים ולא כל דבר אחר. עלינו להפנים בענווה שאומנם ילדים אלו הם פיקדון שזכינו לו מאת ה´,אבל! הם לא רכושנו.
אכן,פעמים רבות ילדינו אינם מתנהגים כשורה. אבל אל לנו ליחס זאת כלפי עצמנו. אם נצליח (וזו משימה לא פשוטה בכלל...) לנתק את עצמנו מהסיטואציה,לא להכניס את האגו שלנו לתוך ההתנהגות של הילד,יקל עלינו לברור תגובה מתאימה להתנהלות שלו. הרבה פעמים,אנו כהורים מתייחסים להתנהגות של הילדים שלנו כאל משהו אישי שמופנה כלפנו, "איזה בושות הוא עשה [לי]" , "כמה נחת יש [לי] ממנו", אנו צריכים להפנים שההתנהלות איננה מופנת כלפנו,הילדים שלנו פועלים מרגישים,חווים,בוחרים,וכן,גם עושים טעיות בראש ובראשונה כי אלה הם החיים שלהם. אפשר לראות זאת אצל הורים שעוסקים בחינוך,לעיתים נוח קל יותר לטפל בבעיות של ילד אחר,אנו יכולים להיות כל כך מבינים ומכילים התנהגות של ילד שאינו שלנו,אבל אם הבן שלי היה מתנהג כמו שהתלמיד שלי התנהג בשיעור מתמטיקה האחרון...
כי כשהילד שלי מתנהג כך,זה מיוחס אלי.
נוגע בי.
ואת זה צריך להשתדל לבודד.

את שואלת האם את צריכה לפייס את הילד. ועוד יותר כאשר הוא יוצא מהבית.
לבטח יש כאן תשובות רבות וגישות שונות. לעניות דעתי,לא טוב שילד יוצא מהבית בתחושה רעה. יש לו כל כך הרבה קשיים בחוץ ואת הכוח הוא מקבל מהבית,נראה לי שלא יהיה נכון לשלוח אותו מהבית בתחושה של כעס ועצבים. יחד עם זאת אני לא חושבת שאם הילד עשה מעשה שאינו טוב,צריך לפייס אותו. גם מעשה כזה לא יהיה נכון עבורו מבחינה חינוכית וישדר לו מסר שגוי.
לכן אני חושבת שמצד אחד לא צריך לפייס אבל מצד שני לא לשלוח אותו בכעס,אלא מה?
אני חושבת שכנות היא הפתרון.
לומר לו את מה שאנחנו באמת מרגישים.
(אגב,זה מתכון טוב להרבה מקרים נוספים...)
נראה לי יהיה נכון "לתפוס" אותו לחצי דקה לפני שהוא יוצא,ולתת ביטוי למה שהוא מרגיש-"אתה בטח עצוב מאד לצאת מהבית לאחר שכעסתי עליך בצורה כזו..." ,"זו הרגשה קשה ללכת אחרי שרבנו ככה..." אפשר לסכם שתדברו על מה שהיה לאחר שיחזור. "אני אשמח לשמוע מה אתה חושב ומה הרגשת כשתחזור הביתה"
ואם בסוף נוסיף חיבוק אוהב ונשיקה אולי גם נוכל להטמיע אצל ילדנו את התחושה שהם באמת אהובים גם כאשר הם עושים שטויות (והרבה...) וגם כאשר אנחנו כועסים.

בהצלחה רבה במשימה הזו שאין לה סוף...

הלל

hall.alis.77@gmail.com