שאלה
ציטוט זה מופיע רבות בסיפרי ההלכה.
אין לי דבר עקרוני נגד מנהגי חסידות, אולם במקרה שדבר הוא בגדר "חסידות" משתמע ולו בסמוי שיש טעם להנהגה.
פרשנות מרכזית לחטאת שמביא הנזיר היא שהוא מביא כפרה על כך שמנע מעצמו דברי היתר.
כיצד ניתן ליישב את הקריאה הגורפת להחמיר בהלכה עם בעצם חוסר התוכן של החומרה?
האין בעניין בקיום עיקר הדין? לא דרכם דרכינו, לומר שכל עניין ההלכה היא להכפיף רצונינו לרצון הבורא/מצווה.
בתודה
יעקב.
תשובה
שלום,
כל המחמיר ... מופיע בהלכה אכן רק כשיש טעם וענין בחומרה. לא עם מדובר בחומרה מיותרת.
אני ממליץ לך על קריאת "קונטרוס חומרות משובחות, הדיוטיות ואפקורסיות" בספר "שערי תלמוד תורה" של פר' יהודה לוי.
תהנה ותשכיל בקריאתו.
בברכה
אלי כאהן