ימי 'בין המצרים' - דוקא בחופש הגדול?

אני אפתח בסיפור מפורסם על נפוליאון שהגיע לרובע היהודים בתשעה באב וראה אנשים מקוננים. נפוליאון שאל לפשר הדבר, וכשאמרו לו שאנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, הוא אמר, שעם שכל כך זוכר את עברו, הוא ודאי יזכה בסופו של דבר לחזור לאדמתו. אני חושב שהסיפור הזה (ורבים כמותו) מבטא את האמת הפשוטה – האבל על חורבן בית המקדש מחבר אותנו להיסטוריה של עם ישראל לאורך הדורות ולאורך הגלות. יתירה מזו, תשעה באב קשור בתודעה שלנו לא רק לחורבן בית המקדש, אלא לעוד הרבה גזרות שניחתו על עמינו במהלך ההיסטוריה, ולצערינו הרב, גם חורבן גוש קטיף וצפון השומרון קשור לתאריך הזה. החיבור הזה להיסטוריה, הוא הבסיס הערכי שלנו, הוא הבסיס ללאומיות שלנו ולמדינה שלנו ובכלל לכל ההויה שלנו. אדרבה, דוקא בשיא הבילויים שלנו אנחנו צריכים לזכור, שהחיים שלנו לא מתחילים ונגמרים היום אלא הם בני אלפי שנים.


אמנם, יש כאן נקודה נוספת, חשובה לא פחות. מנהגי האבלות לא אמורים לדכא אותנו ו'להרוס לנו את הכיף'. מנהגי האבלות נועדו להזכיר לנו את כל מה שאנחנו צריכים לעשות ולפעול. במהלך חודש אייר הודינו לה' על כל הטוב אשר גמלנו בבנית מדינת ישראל ובנין ירושלים, ואילו בחודש אב אנחנו צריכים להסתכל על חצי הכוס הריקה. להתבונן בפער שבין כל האידאלים שלנו ובין המציאות ולחשוב מה אנחנו יכולים לעשות בשביל לשפר את המצב. כל אחד ייחד את הימים האלו, ובמיוחד את הימים שבין ר"ח אב ותשעה באב, לחשיבה מה הוא יכול לעשות למען יהדותה של המדינה. זה יכול להיות פעילות למען קירוב רחוקים, מאבק על עוד גבעה, פעילות למען פולארד, התנדבות למען שדרות, קליטת עליה ועוד ועוד. כל אחד לפי האופי והתכונות שלו, ולפי היכולות שלו. הרבי מליובאוויטש אף הדריך שגם לימוד התורה צריך להיות בנושאי הגאולה – דיני הקרבנות, בנין בית המקדש וכו'. כל הפעולות האלו, יוצקות תוכן באבל שלנו, ואף ממלאות אותו בשמחה פנימית – שמחה על קירוב הגאולה בב"א.

כל טוב

טוביה
tsbias@Actcom.co.il