חניכה סגורה שקשה להתחבר אליה

מדריכה יקרה, שלום.

המוטיבציה שלך להתחבר לכל חניכה היא מבורכת, חשובה, ומעידה על החשיבות המוצדקת שאת מייחסת לקשר האישי עם החניכות כתשתית חשובה להשפעה חינוכית. קבוצה מלאה בחניכות, שכל אחת מהן היא עולם מלא, מהווה אתגר אמיתי. בנייה של קשר אישי משמעותי עם כל אחת ואחת מהחניכות היא משימה שלא תמיד אפשר לעמוד בה, אבל בהחלט שווה וכדאי לנסות. אז הנה כמה עצות שיכולות לשמש אותך ואת הקוראים האחרים.


[הכרה בשוני בין החניכים]
לכל בני האדם יש צרכים בסיסיים דומים, אבל יש להם גם צרכים שונים במעט אלה מאלה. כמדריכים, אנחנו צריכים "לשחק על שני מגרשים": לספק את הצרכים הבסיסיים, אבל גם להכיר בשוני בין החניכים ובייחודיות של כל אחד ואחת מהם. ולכן, למשל, כדאי להשלים עם העובדה שדברים ש"מצליחים לך" עם כמה חניכות, לא מצליחים באותה מידה עם אחרות. כשהחניכות ירגישו שאת משלימה עם העובדה הזאת, וכשהן יבינו שאת לא רואה את הקבוצה כמקשה אחת אלא מכירה בהבדלים שיש בתוכה, את כמדריכה תזכי במידה של אמון מצידן, מה שיוכל גם לסייע לך בהמשך.


[לא לכפות קירבה אלא לאפשר אותה]
לפעמים באמת קשה לגשר על הבדלים בסגנון בין אנשים. יש גם חניכות שקשה להן באופן כללי עם דמויות סמכותיות (הורים, מורים), והדבר יכול להשפיע גם על היחס שלהן אלייך כמדריכה (אני כמובן לא מכיר את המקרה הפרטי ולכן מעלה את האפשרות הזאת רק כדוגמא לא מחייבת). עיקרון אחד מרכזי שיכול לשמש אותך בסיטואציה שאת מתארת, הוא "לא לכפות קירבה אלא לאפשר אותה". יחסי קירבה הם דבר שקשה "להנדס" ולטוות על ידי פעולה מכוונת היטב. זו מניפולציה שקל מאוד לחשוף, ובכך "לשרוף" את הקשר. הדבר הנכון לעשות כאשר מעוניינים ליצור יחסי קירבה, הוא לנסות להוריד קצת את מידת השליטה שלך במצב, ובמקביל לאפשר לצד השני ליזום מהלכים. במקום לקחת שליטה – לוותר עליה. לתת לחניכה מקום נוח (ביחסים ביניכן) שאליו היא יכולה להיכנס. אגב, זה גם אומר שמבחינתך, החניכה יכולה לבחור שלא להיכנס, שלא להיות איתך בקשר. זו בחירה לגיטימית, וזו בחירה שלה. את – מאפשרת. את פותחת את הדלת. אבל היא זו שצריכה להיכנס דרכה. ואם נשתמש במשל קצת יותר ציורי, "אפשר להביא את העדר אל המים, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות".


[ערוצים מגוונים של קשר ותקשורת]
בעיני רוחם, מדריכים רבים חולמים על קשר מאוד מסוים עם החניכים: שיחות נפש עמוקות, שיתוף בדילמות קיומיות, בקשת עצה נואשת מהחניכים, ועוד תסריטים מהממים בסגנון הזה. בפועל, חלק הארי של חיי היומיום עם החניכים לא כולל סיטואציות מרגשות ודרמטיות מהסוג הזה. במקרים רבים, דווקא חיוך קטן של מדריך ברגע הנכון, התעניינות שלו בדברים "סתמיים" שעוברים על החניך ("כמה כמה נגמר אתמול המשחק?"), ואפילו שתיקה מצידו כשהוא שומע על סטיות קלות של חניכיו היקרים מהנורמה ("מה?! גם אתה לא הכנת שיעורים?!"), הם הדברים שעושים את הנוכחות שלו למשמעותית ומשפיעה. הגיוון הרב בין החניכות יכול להביא למצב שבו חניכה אחת צריכה הרבה תשומת לב, הקשבה לסיפורים ארוכים ומפותלים ומתן התייחסות ספציפית אליהם ("ואז אמא שלי אמרה... ואז אני אמרתי... ואז אחותי המעצבנת בכלל חשבה ש..."), וחניכה אחרת זקוקה דווקא למילת עידוד קטנה פה ושם, לליווי הביתה או להאזנה לאיזו בדיחה מזדמנת מדי פעם. אפשר לראות שאם "נחליף" בין היחס שלנו לשתי חניכות כאלו, יהיה בלאגן. ולכן לא כדאי לקחת כמובן מאליו שכל חניכה זקוקה לאותו היחס, ולא תמיד תשומת לב ממוקדת בחניכה או שיחות נפש ארוכות – הם הדברים שמתאימים לכל חניכה ובכל מצב.


[התאמת הקשר האישי לכל חניכה]
ולכן, אם נחזור לרגע לחניכה הספציפית שלך, את יכולה כשלב ראשון – לעבור להאזנה. לתצפת עליה קצת (כשהיא בסניף, כמובן), לנסות לגלות מה היא אוהבת לעשות, מה מעסיק אותה, מה מביך אותה (כדי שלא תגיעי למצב שבו את מביכה אותה בטעות), ועוד דברים שימושיים. אחרי שאספת קצת מידע וגיבשת איזו התרשמות קצת יותר משמעותית על החניכה, את יכולה לנסות לגשת אליה בצורה קצת יותר אפקטיבית, בזכות הדברים שלמדת עליה. למשל, אם היא לא אוהבת לדבר בנוכחות חניכות אחרות, את יכולה לנסות לתפוס איתה שיחה קטנה בדרך הביתה, כשאתן לבד (אפשר גם לשנות קצת את המסלול כך שיהיה לכן זמן לעצמכן ללא חניכות אחרות). אם היא לא אוהבת לדבר על נושאים אישיים כי היא קצת סגורה, אפשר לדבר על "סתם" דברים: איזה מעצבן שירד גשם באמצע הפעולה, איזה קטעים עם הקומונרית שהדביקו לה מסטיק בצמה, וכו´ (יודגש שאנחנו מגנים נחרצות התנכלויות לקומונרית...). בכלל, לדבר בנחת על "סתם דברים" עם החניכים זה כישרון שכל מדריך יכול לסגל לעצמו בקלות, וזו דרך גישה מאוד נוחה וטובה לקשר אישי בכלל ולשיחות יותר משמעותיות בפרט. חלק מהכישרון הזה הוא לא סתם לדבר עם החניך אלא "לדובב" אותו. לגרום לו לדבר. לשאוף להגיע למצב שבו הוא מדבר המון והמדריך מדבר קצת, שואל שאלות, מתעניין, מבקש לדעת עוד, מגיב בהתפעלות/התמרמרות/הפתעה במקומות המתאימים. במילים אחרות, להביא את החניך למצב שבו הוא מרגיש בנוח לשתף, ולא חשוב במה. לאט לאט, המדריך עובר משיעמום אמיתי ("הצילו! כמה שעות אפשר לשמוע על כל החלקים באוסף הפוקימונים הדבילי הזה??") להתעניינות אמיתית, והחניך עובר מחשדנות בסיסית לאמון במדריך ("הוא באמת מתעניין באוסף שלי! איזה מגניב!"). כדאי להוסיף שלפעמים בתחילת הדרך, המדריך צריך לתת קצת "דוגמא אישית", ולהדגים לחניכים איך משתפים בדברים. וכך הוא בהחלט יכול למצוא את עצמו מספר להם כל מיני דברים מחיי היומיום שלו תוך כדי שיחה, כדי לשדר להם שזה "בסדר" לדבר על דברים סתמיים, ושזה לא הופך אותם לפגיעים.


[לסיכום:] למדריכים בתנועת הנוער יש פרק זמן מאוד קצר למכלול של משימות שעליהם להספיק: לבנות קבוצה מתפקדת, לרכוש את האמון של החניכים בטוהר הכוונות של המדריך, להכיר לפחות במידה מינימלית כל חניך וחניך ולעקוב אחרי מה שקורה איתו ביומיום ("רגע, אורי הולך לחוג כינור ושלמה לחוג כדורגל או להיפך...?"), ואז גם להציב מטרות חינוכיות ולנסות להשיג אותן. כל הדברים האלה משתבצים בתהליך ארוך שלוקח זמן ואנרגיה, ודורש הרבה ריכוז ומחשבה. ולכן, כדאי לזכור שאי אפשר תמיד להצליח במאה אחוזים של המשימות עם מאה אחוזים מהחניכים. מותר לנו לפעמים לא להצליח, ומותר לנו לפספס. אפשר וכדאי לקחת בחשבון שעשויים להיות לנו חניכים שפשוט לא מסמפטים אותנו ולא יעזור כלום. יש מצבים שבהם גם יש בקבוצה חניכים שהפעילות בתנועת הנוער לא ממש תפורה עליהם. המציאות יכולה להיות מאוד מורכבת. כשאת כמדריכה לוקחת את כל זה בחשבון, זוכרת שאת לא צריכה להיות כל הזמן "בשליטה" על כל דבר, ומתרכזת בהיותך מדריכה זמינה שמאפשרת לחניכות לתקשר איתך בדרכים שונות ומגוונות ולהתחבר אלייך, כבר עשית הרבה מאוד. ככל שההיכרות שלך מעמיקה על כל חניכה, את יכולה למצוא בתוכה דרכים שונות להתקרב לכל חניכה ולהתחבר לעולם הפנימי שלה.

בהצלחה רבה!

אוהד

nuvy23@gmail.com