חיבוק מרבונו של עולם

יגאל שלום וברכה.

בשאלתך אתה זועק את זעקתם של רבים: הצורך והכמיהה לאהבה.
מי מאיתנו אינו זקוק לכך? כל אחד ואחד צריך אהבה ותמיכה - מהוריו, מחבריו, מאשתו (החברה האמיתית...) ובעיקר מאלוקיו.

נפתח בשני משלים: הראשון מדרש מפורסם על מלחמת עמלק: משל לתינוק, שהיה רוכב על כתפיו של אביו וראה חבירו של אביו. אמר לו: ראית את אבא? אמר לו אביו: אתה רוכב על כתפי, ואתה שואל עלי?! הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך! כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אני נשאתי אתכם על ענני כבוד, ואתם אומרים: היש ה´ בקרבנו?
והשני: משל לאדם שנולד לו ילד. כשהיה תינוק, תשומת הלב שקיבל מאביו היתה רבה. האכיל אותו בכפית, דאג לכל צרכיו (תרתי משמע) הלבישו והנעילו, כל פרט ופרט מחייו היה מונהג על ידי אביו. כשהילד החל לגדול ולהתפתח, אביו גמל אותו מחיתולים והתחיל להרגילו ללכת לשירותים. חלף הזמן והילד ידע לקשור לבד את נעליו, והתחיל ללכת לבית הספר והחל ללמוד תורה. עברו עוד כמה שנים והילד התחתן. יום אחד הוא חשב לעצמו: "בעצם, יש לי אבא. למה שהוא לא ידאג לי? יחליף לי חתולים, יקח אותי לגן". וכן על זה הדרך. האבסורד שבמשל מובן מאליו, וביחס לנמשל ננסה לחדד מעט את הדברים.
לפעמים איננו רוצים או לא מצליחים להרגיש את חיבוקו של אבא, את הוויתו של ה´ יתברך בחיי היום יום ובפרטים הקטנים. קשה לנו להסתכל באמת על הניסים ה"קטנים" שה´ עושה לנו כל רגע ורגע. "על ניסיך שבכל יום ועל נפלאותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים".
האמת, זה די מובן. באמת קשה להרגיש זאת. אפילו חוויה אדירה של מציאות ה´ בעולם, אחרי שמתרגלים אליה היא מתפוגגת והשפעתה נעלמת והראייה לכך הוא חטא העגל. עם ישראל כולו ראה גילוי אלוקות אדיר!!! אבל זה לא הפריע לו לעבוד עבודה זרה מיד אחר כך.

ננסה להיעזר במשל השני. בשלב מסוים של ההתפתחות האבא מפסיק לדאוג לילדו בכל פרט ופרט. הוא [חייב] להתנהג כך, אחרת אותו ילד ימשיך לחיות כתינוק עד זקנה ושיבה. ה´ לא עושה לנו כל הזמן ניסים כי הוא רוצה שנתבגר בנפשנו, שהקשר שלנו איתו יהיה כמו שמבוגר אוהב את אביו – כי הוא מעריך אותו מתוך הכרה והבנה בוגרת, ולא כמו קשר ואהבה של תינוק לאביו כי הוא מחליף לו חיתול. ככה קל להבין למה איננו זוכים לגילויי אלוקות באופן תדיר. לפעמים אנחנו כן זוכים לאור כזה, [אבל אם כל ימינו היו תחת התחושה שה´ כל הזמן מחבק אותנו, אז גם עם הזמן – התחושה היתה הולכת ופוחתת.] ויותר מכך, כשלא מרגישים את החיבוק (או את הישיבה על כתפיו – כמשל הראשון) בגלל ההרגל, כבר לא נדע להעריך זאת ונצא פוגמים בכבוד ה´. כל מהלך החיים שלנו ובפרט בעבודת ה´ הולכים בשיטת "רצוא ושוב". פעם קדימה פעם אחורה. פעם למעלה פעם למטה. וידוע הוורט החסידי על הפסוק "אחת שאלתי מאת ה´ אותה אבקש, [שבתי בבית ה´ כל ימי חיי], לחזות בנועם ה´ [ולבקר בהיכלו]". דוד מבקש גם לזכות לשבת בבית ה´ כל חייו, אך בכל רגע ורגע שלו בבית ה´ ירגיש שהוא מבקר שם, שנפשו לא תהיה גסה ורגילה במציאות ה´ יתברך.
ולהבדיל אלפי הבדלות: [מי שעובד בפיצריה לא אוהב פיצה] והדברים ברורים.

יש תורה נפלאה של ר´ נחמן מברסלב על כך, אביא אותה ככתבה וכלשונה, (מלבד ההערות שבסוגריים) כדי שלא אפגום במתיקות לשונו. (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מ"ח)

"כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך - שמראין לו התרחקות, ונדמה לו (אף שאין זו האמת) שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להכנס לעבודת השם. ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות (מאחר והיא מבחן, כאמור, להיותו ראוי, ואיננה דחיה באמת, אף על פי שכך הוא חש).
וצריך התחזקות גדול מאד מאד, לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודת השם יתברך, ועדיין הוא רחוק מאד, ולא התחיל כלל לכנוס בשערי הקדושה, כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדושה, אין מניחין אותו, ו נ ד מ ה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואף על פי כן עדיין הוא רחוק מאד מאד... הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאד מאד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל. כי באמת, כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות".

סיכומו של ענין, נשתדל ונאמין כי הקשיים העוברים עלינו ודאי שקורים לטובתינו ובשבילנו. נזכור שה´ סוכך עלינו מלמעלה ונותן לנו להרגיש מחובקים על ידיו רק לפעמים – [בשבילנו], וכך נחיה כל הזמן [באמת] בהרגשת השגחה פרטית ואהבה בלתי פוסקת מה´ אלינו.

אחי היקר, חזק ואמץ מאוד בכל דרכיך. ה´ איתנו ! ! !
אשמח לקבל תגובות ולהמשיך ולדון איתך בענין אם תרצה.
אברהם,

bin725@Gmail.com.