התאהבות במדריך בסניף וכניסה להדרכה

חניכה יקרה, שלום.

כללת בשאלה שלך שני נושאים שמעוררים המון אמוציות, התרגשות ולבטים: אהבה – והדרכה. כל אחד מהם בנפרד מהווה אתגר מסובך, וכשהם ביחד – על אחת כמה וכמה. אבל דווקא בגלל שמדובר בנושא שבוער ורלוונטי עבור רבים, חשוב להציף אותו, להעלות את המודעות לגביו ולהתייחס אליו כמיטב יכולתנו. כך שכבר בעצם השיתוף בבעיה עשית שירות מבורך לרבים מהקוראים.

את התשובה אפשר לחלק לשני חלקים. בחלק הראשון נשתעשע קצת בבחינה מדוקדקת של הדבר המוזר הזה שנקרא אהבה, ונכיר אותו קצת יותר מקרוב. בחלק השני ננסה לברר מה זה בעצם אומר בפועל, ומה אפשר לעשות.


[1. אהבה]
עם כותרת מפוצצת כזאת כבר אפשר להרגיש שאנחנו עומדים לגלות את סודות היקום הכמוסים ביותר, או משהו כזה. אבל לפני שנצלול לעומק המשמעויות והמהות של אהבה, ניקח שניה כדי להבחין בינה לבין מונחים אחרים – וקרובים – כדי שבהמשך יהיה לנו קל יותר להתמקד באהבה כשלעצמה.

אחת ה"בעיות" עם אהבה היא שזו מילה עם יחסי ציבור מצוינים ורייטינג אדיר. כשמילה זוכה ליחס מפנק כזה, היא לפעמים משתרעת לה בנוחות ודורסת מגוון חיות (כלומר, מילים) קטנות יותר ומקובלות פחות ממנה, מה שגורם אצלנו לבלבול מסוים, ולתחושה שניתן להגדיר המון דברים באמצעות המילה "אהבה". דוגמאות: חיבה, ידידות, אהדה, הדדיות, כימיה, "הידלקות", משיכה, תשוקה, אמון, ועוד ועוד.


[2. קצת "פספוסים" מאחורי הקלעים]
בספרים, סרטים, ושירים אינספור, אהבה מתוארת כחיבור גורלי, חד פעמי ומאוד מסתורי בין שני אנשים. זה כמובן נחמד מאוד כשזה מסתכם בשיר מרגש או בספר מוצלח, אבל בעולם האמיתי המצב קצת שונה. למשל, חשבתם פעם על כך שמאוד מוזר שאנשים מתאהבים בדרך כלל באנשים שנמצאים בסביבה שלהם? בסניף, בשכונה, במקום העבודה? אם אהבה הייתה באמת משהו גורלי ונשגב, היינו יכולים לצפות שרבים מאיתנו יישארו גלמודים וחסרי אהבה כל ימי חייהם כיוון שלרוע מזלם הנשמה התאומה שלהם נולדה למשפחה חביבה בכפר זעיר במערב פרו (ולא בשכונה או בעיר שלהם בישראל), ואיכשהו לא יצא להם להתגלגל לשם כדי שתהיה לזוג המיועד הזדמנות להכיר. אם אהבה הייתה כל כך חד פעמית כפי שנוטים לתאר אותה, היו בינינו אינספור בני אדם עריריים ומדוכאים, שליבם השבור סירב להתאחות אחרי שאיבדו/פספסו את אהבת חייהם מסיבה כלשהי. בפועל, אנשים מוצאים את עצמם מתאהבים די הרבה פעמים, בלי שייגרמו להם נזקים קשים במיוחד בעקבות העניין. בקיצור, יש הרבה מיתוסים ואמונות סביב אהבה, וחלק ניכר מהם פשוט מסבך אותנו סתם. אז אל תירדמו בשמירה (או בסרט רומנטי – זה ממש לא מנומס...).


[3. אהבה – הסיפור האמיתי]
אז אהבה היא לא "גורלית" ולא חד פעמית, והיא גם לא הידלקות או חיבה שגרתית בין אנשים שמבלים או עובדים ביחד. אז מה כן?

במידה רבה, אהבה היא החלטה. לא רגש עיוור ובלתי תלוי, אלא מסגרת מושגית מחשבתית שבה אנחנו עוטפים שלל רגשות, נטיות, דחפים, ציפיות ורצונות, שלנו ושל החברה שסביבנו. המשמעות של הקביעה הזאת היא שיש לנו הרבה יותר שליטה על האהבה שלנו מכפי שנדמה לנו.

כדי שתתפתח אהבה צריך להתקיים מכלול של תנאים. המצב שבו את נמצאת מדגים כיצד חלק ניכר מהתנאים הללו אמנם מתקיימים: את ומושא אהבתך נמצאים במסגרת חברתית משותפת, מתראים לעתים קרובות במסגרת הפעילות בסניף, אתם בני אותו גיל וחולקים אותה תרבות ואותו עולם ערכים. אפשר להניח שהמדריך שאת מתארת מוצא חן בעינייך במראה, בהתנהגות ובסגנון שלו, ואולי בעוד דברים. למעשה, כל אחת אחרת במצבך (וכל אחד, כמובן), היו חשים תחושות דומות מאוד. זה כמעט בלתי נמנע.

עד כאן תיארנו איך התנאים ה"חיצוניים" סביבך יצרו תנאים מצוינים להתפתחות של תחושת אהבה. למעשה, אם היינו מבקרים לרגע ביקום מקביל, שבו במקום הבחור שמוצא חן בעינייך יש איתך בסניף בחור אחר, אבל די דומה לו בקווים כלליים, יש סבירות מאוד גבוהה שהיית מתאהבת בו. במילים אחרות, המשקל העיקרי בהתאהבות (זו שמתגבשת במהלך ההיכרות הכללית עם הבחור/ה) הוא בעצם חברתי ולא אישי. הוא נגזר מהסביבה ולא ממה שנמצא "בתוך" המתאהב/הנאהב. קצת קשה לקבל את זה, אבל – למזלנו – ככה זה עובד (אחרת באמת הרבה אנשים היו נאלצים לשוטט בעולמנו גלמודים ומדוכאים, כפי שתיארתי בעונג רב בפתיחה).

אז מה כל זה אומר מבחינתך? מה אפשר וכדאי לעשות עם זה?


[1. להחליט לא להתאהב]
אני יודע – זה נשמע נורא. אבל בכל זאת, קחו נשימה עמוקה והמשיכו לקרוא. כפי שאמרנו בהתחלה, יש קשת רחבה מאוד ומגוונת מאוד של רגשות אנושיים שצובעים את שגרת חיינו ומעניקים להם טעם ומשמעות. ברגשות עצמם אין כל רע, גם כשהם חמים ו"טובים" מאוד (חיבה, אהדה) וגם כשהם שליליים (זעם, תסכול). אנחנו אוהבים המון אנשים – במשפחה, בסניף, בלימודים – למרות שאנחנו לא "מתאהבים" בהם. וזה בסדר גמור, טבעי, נורמלי ואף רצוי באופן כללי.
לכן אני מציע לא לנסות ולשכוח שאת אוהבת את המדריך, אלא לשכוח שאת צריכה לשכוח שאת אוהבת אותו. מה זאת אומרת? כרגע את למעשה נותנת לרגשות שלך כלפי המדריך לצבוע בצבע מסוים הרבה דברים אחרים: ההדרכה, הסניף, וכו'. זה טוב שיש לך רגשות חזקים, וזה טוב שאת מחוברת אליהם. ולכן במקום לשכוח אותם, אפשר דווקא לחדד את המודעות אליהם, ולתת להם את המקום המתאים והפרופורציונלי בצד דברים אחרים. למשל, מאוד ייתכן שכאשר תיכנסי להדרכה יהיו לך רגשות מסוימים כלפי החניכות, המד"שית, וכו'. ייתכן שתרגישי דברים (שוב – חיוביים או שליליים) – כלפי אנשים בצוות. כשאת מצליחה לתת לכל רגש מרחב מתאים ומשקל ראוי, אין צורך להתעלם, להדחיק ולשכוח מהרגשות.
מהדברים שכתבת עולה שאת לא מתכוונת לפתח את הרגש הזה כלפי המדריך, ושאין לך כוונה לפעול באופן מעשי להידוק היחסים איתו במישור הרומנטי. לכן אפשר לצפות שככל שתפעלי ותפתחי יחסים עם אנשים אחרים – יחסי רעות, חברות, אמון וקירבה עם חברות, חניכות, וכו', ממילא תשומת הלב שאת מקדישה לאותו מדריך תפחת, וכך, אולי, גם עוצמת הרגש כלפיו, והמידה שבה הרגש הזה מפריע לך בחיי היום יום בסניף.

[2. להחליט לא לברוח]
לכאורה, כל מה שאני כותב כאן עכשיו הוא פשוט בזבוז של פיקסלים (ואם מישהו בכלל טורח להדפיס את זה, אז גם בזבוז של דיו משובח), כיוון שהפתרון לשאלה שלך הוא לכאורה פשוט מאוד: אם קשה לך להיות בצוות עם מישהו שאת אוהבת/מישהו שבו את מאוהבת, אז אל תיכנסי איתו לצוות! תוותרי על ההדרכה, או תבקשי להשתבץ בסניף חוץ, או בתנועה אחרת, או בהתנדבות אחרת. או שבכלל אפשר לשכנע את ההורים לעבור דירה, לעיר או למדינה אחרת, רחוק רחוק מהמדריך המקסים הזה שמסבך לך את הראש ברוב חוצפתו.

הפתרונות הללו נחמדים, אבל הם בעצם לא פותרים שום דבר. אני מתנגד די חריף להימורים, אבל אם לא הייתי כזה, הייתי מוכן להמר על סכום די נדיב שבמהלך חייך הארוכים והמאושרים, בדגש על השנים הקרובות, ייצא לך להרגיש תחושות דומות של אהבה כלפי כמה אנשים שונים בתקופות שונות. למה אני כל כך בטוח? כי כשלוקחים בחשבון את האמיתות הפשוטות על אופן ההיווצרות של אהבה (החלק הראשון של התשובה, למי שנרדם בינתיים מרוב מלל), המצב הזה הוא כמעט בלתי נמנע. ולכן הבעיה היא בעצם לא "איך אני מתגברת על המדריך הספציפי הזה ו"שוכחת" שאני אוהבת אותו", אלא "איך אני מתאמנת בהבחנה בין רגשות כלליים לבין תהליך הדדי של התאהבות, שנובע מהחלטה שאני מקבלת מרצוני החופשי ובהתנדבות מלאה".

אפשר להניח שאת ההחלטה הזאת, להתאהב, כדאי לקבל בזמן המתאים (מבחינת גיל למשל), כלפי האדם המתאים, ובאופן המתאים. במסגרת עולם הערכים של כל אחד מאיתנו, יש לנו מכלול התנהגויות מסוים שאנחנו מחליטים לגביו – באופן כללי וגם במהלך קשר של ידידות, חברות או התאהבות, יחד עם השותף או השותפה שלנו. כדי לקבל את כל ההחלטות הללו (מתי, עם מי, איך, לאיזו תכלית, וכו') צריך לפתח כוח רצון חזק, יכולת התמודדות, וגם היכרות קרובה ולא מפוחדת עם עולם הרגש העשיר והמגוון שלנו. לכן במידה מסוימת זו הזדמנות עבורך לגלות את היכולת שלך לגבש את הכלים והכוחות שיאפשרו לך להיכנס להדרכה בצוות שבו נכלל המדריך "שלך", תוך שאת מתמודדת עם התרגום המיידי והאינטואיטיבי שלך לתחושות כלפיו כאהבה במישור של "התאהבות", ומסגלת לעצמך את היכולת להחליט: זו לא אהבה כזאת אלא כזאת, והתאהבות מתאימה לי אחר כך ולא עכשיו, והיא מתאימה לי כך ולא אחרת. האימון בהתייחסות להתאהבות כהחלטה יכול לסייע לך ולשרת אותך לא רק בפתרון הבעיה שמולה את ניצבת כרגע, עם הסניף הזה והצוות הזה והמדריך הזה, אלא במישור רחב יותר של היכרות עם עצמך, ושל יכולת להתמודד עם חוויות ומצבים – מצערים או שמחים – מתוך עמדה של שליטה ועצמאות, ולא מתוך היגררות חסרת אונים.

[לסיכום:] הסכמנו שאת לא "מאוהבת" במדריך אלא מאוד מחבבת אותו. השאלה היא האם החיבה הזאת (ובמיוחד כאשר את מגדירה אותה כפי שהיא, כ"חיבה" ולא כאהבה טהורה, נשגבת, גורלית וחד פעמית) מפריעה לך להיות בחברתו או לא לבהות בו כל 2 דקות. היינו יכולים לשאול את אותה שאלה במקרה דומה, שבו מישהו מהסניף היה מעצבן אותך כל כך, שהיה קשה לך לא לצעוק עליו בכל פעם שאת רואה אותו. המציאות היא מאוד לא אידיאלית, ולא מעט דברים שקורים סביבנו מחייבים אותנו להתמודד ולהמשיך הלאה, בעיקר בתחום הקשר הבין אישי עם הסביבה. אם אנחנו יכולים להניח שלמעט ישיבות צוות משותפות את לא מוכרחה להיות בקשר הדוק מדי עם המדריך הזה, ואם במקרים במסוימים האלה את מרגישה שאת יכולה להתמודד עם המצב, נראה שאין סיבה שתוותרי על ההדרכה בגלל אי נוחות מאוד זמנית וספציפית.


הימצאות שגרתית בחברת אנשים שדומים לנו בתכונות, בהופעה, בסגנון או ברקע שלהם, תגרום לנו במרבית המקרים להרגיש שאנחנו מתאהבים בחלק מהם (מן הסתם אלה שיש לנו יותר כימיה איתם, או שיש "משהו" בהם שקוסם לנו במיוחד, לעומת האחרים). עד כאן הכל בסדר, ומתרחש למעשה בלי שנידרש לעשות משהו מיוחד או להשקיע מחשבה. מכאן והלאה, לגישה ולמודעות שלנו יש תפקיד מכריע בהשתלשלות העניינים. אם אנחנו מתמסרים לתחושה הזאת – שנראית לנו כמאוד גורלית בעוד שהיא למעשה מקרית מאוד, ונובעת כמעט אך ורק מהנסיבות החברתיות – אנחנו למעשה מגדירים לעצמנו את האהבה/התאהבות כחוויה של חוסר שליטה, מכת גרזן של גורל עיוור (ולעתים, כדרכו של גורל, אכזר וקר לב). הגדרה כזו של אהבה בהחלט יכולה לגרום לנו ל... רגע, ננסח את זה בעדינות – חוסר נחת מסוים לאורך חיינו.


מצד שני, אם אנחנו מסתכלים על העובדות ועל התהליכים שיוצרים בפועל את הרגשות והמוטיבציה שלנו לאהוב ולהתאהב, קל לנו יותר לראות את ההתאהבות כהחלטה שאנחנו מקבלים בעצמנו, שיש לנו שליטה עליה ולא להיפך, ושמיועדת להיטיב איתנו בטווח הארוך ולא מהווה כניעה לנסיבות זמניות, שאותן אנחנו חווים ברגע מסוים או בתקופה מסוימת. אנחנו תמיד יכולים לחבב בתוך תוכנו אנשים מסוימים, וגם להימשך אליהם, לרצות בקרבתם או לחלום עליהם חלומות משונים (איזה כיף היה לטייל עם המדריך הזה ביערות קוסטה ריקה על גבה של למה בלונדינית ולספר כל הדרך בדיחות קרש, למשל). אגב, אנחנו יכולים גם לא לחבב אנשים מסוימים ולהרגיש כלפיהם תחושות לא ממש נעימות (אם כי זו חוויה שפחות כיף לשקוע בה, בדרך כלל). את כל זה אפשר להרגיש, לחוות ולעשות – בלי שום קשר להחלטה על התאהבות. את ההחלטה הזאת – אנחנו רוצים לעשות בתנאים שלנו, מתוך מחשבה, כובד ראש ועוד דברים אחרים שלא נפרט אותם כרגע. בינתיים, כל עוד החלטנו לא למהר ולהתאהב ממש כרגע, אנחנו בהחלט יכולים להרגיש חופשיים לעסוק בדברים שמעניינים אותנו וגורמים לנו הנאה, לבלות זמן עם החברים או החברות הקרובים אלינו, ולא להימנע מחברתם של אנשים שאנחנו מרגישים שבזמן או במקום אחר, היה יכול להיות מעניין להתאהב בהם. נכון, הרבה יותר קל ללכת לקצוות (להתאהב או "לברוח"), אבל בסופו של דבר כולנו מתמודדים עם האזור האפור, שבין הקצוות, וככל שנתאמן על ההתמודדות איתו כבר עכשיו, נוכל להגיע בכושר טוב יותר למקומות המשמעותיים באמת, בהמשך הדרך.

שוב כל הכבוד על ששיתפת אותנו, ואת כמובן מוזמנת להמשיך לכתוב ולעדכן.

בהצלחה!

אוהד

Ohadspt2@gmail.com