הקרבת קורבנות

שלום וברכה

במקום תשובה, אני שולח חלק ממאמר שכתבתי לפני שנים רבות.
אם תמצאי בו תשובה – טוב, ואם לא – אנא שובי.

כל טוב

נקודת ההנחה השניה היא שעבודה זרה הולכת ונעקרת מן העולם. הרב קוק לא חלק על עובדות אלו, אלא נתן להן משמעות שונה לחלוטין. ההסבר המקובל להעלמות העבודה הזרה מן העולם, תולה את התהליך בהתפתחות הדתות המונותיאסטיות. התפתחות זו, היא שדחתה את העבודה הזרה, אם על ידי הנצרות שנלחמה בעבודת האלילים במובנה הראשוני, ואם על ידי האיסלם שאף אינו מוגדר כעבודה זרה במובנה ההלכתי הכולל. אולם, נראה שהרב קוק הציע, במקביל, פירוש אחר. במוקד דחית נקודת הנחה זו, עומדת הקביעה, כי אכן, עבודת זרה נעקרת מן העולם, אולם התביעה והחיפוש אחריה ישובו ! העולם הולך ומתפתח דווקא לקראת שיבת בקשת העבודה הזרה. כל זה, כיון שהסיבה היסודית לעקירתה מן העולם, אינה נובעת מהתפתחות המונותיאזים, אלא מהתהליך הרוחני שעמד במוקדו של חורבן בית המקדש.
את דבריו בונה הרב קוק על הגמרא הבאה:
"...אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קודשי הקודשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה, שנאמר: ויאמר זאת הרשעה...." (יומא סט ע"ב).
תרגום חופשי: (במסגרת הסיפור על מסירת יצר של עבודה זרה בידי ישראל וביטולו) ישבו בתענית שלשה ימים ושלשה לילות ונמסר יצר הרע של עבודה זרה בידיהם. יצא משהו שנראה כמו עמוד של אש מבית קודשי הקודשים. אמר להם הנביא לישראל: זהו היצר של העבודה הזרה...".
יציאת יצר עבודה זרה מבית קדשי הקדשים, מלמדת שיש ציר משותף לכח האמונה האלוקית ולכח העבודה הזרה. שני הכוחות בנויים על אותו הציר, ותלויים אחד בשני. כשמתעורר כח האהבה האלוקית, בעת השראת שכינה, מתעוררים גם צלליו. כשיש הופעת שכינה בעולם, המעוררת את כוחות ההתאוות לה, את הכיסופים לחצרות ד' ואת הצמאון הגדול לאלוקים, מתעוררים, במקביל, גם תואמיהם, והם הכוחות המתאוים לעבודה זרה. אהבת אלוקים ועבודה זרה הם שני צדדים של אותו מטבע.
עקרון זה נכון גם בכוונו ההפוך: הסתלקות יצר עבודה זרה מבית קדשי הקדשים גבתה מחיר חמור. לא רק יצר עבודה זרה הסתלק, אלא גם ההתאוות לעבודה האלוקית. אמונה באלוקים, מסירות נפש, נכונות לשאת את שם ד' בעולם, תפילה וצדקה, המשיכו להיות קיימים בעולם. הם נובעים מן הרגש ומן ההכרה, מכוחות האמונה ומשאיפות ההתעלות. אולם, יצר של עבודה אלוקית, יצר שמקורו ברצון המתאווה, נעלם אף הוא בשלהי ימי הבית השני.
כיון שזו הסיבה שעבודה זרה נעלמה מן העולם - סכנת ההתאוות המחודשת לה קיימת בעת תחיה. כשתשוב ההופעה האלוקית המלאה להופיע בישראל, ישוב גם הרצון הפנימי לבטא אותו, וזה עלול להוביל לכלי ביטוי שונים, האסורים על פי התורה, ומהווים עבודה זרה:
"...אז תשים נשמה חיה ומאירה ברגש הדת הנרדם, אשר מאז שבטל יצרא דעבודה זרה, נסתלק כח החיים הרענן של יסוד האהבה האלקית מן העולם. כח האהבה האלקית, ככל כח טבעי בלתי מעובד שבנפש האדם, צריך הוא ללימוד של פיתוח וכשרון עבודה...
ומתוך כשלון כח המוסרי, שלא היה אפשר לישראל לקבל רוב טובה של החיים הבריאים והטובים, עד בא 'יום חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא', היה הכרח למעט צביון החיים מיסודו, הפראי הטבעי, לבטל יצרא דעבודה זרה, שאמנם הי' 'כגוריא דנורא בבית קודשי הקודשים'. הכח הרענן של האהבה הכללית לאלוקות, שעמד על טבעו החזק, ממנו לוקח היסוד לעבודת הקודש, בהעלותו עד מקומו ושרשו ועד תעודתו במציאות החיים הכלליים. אבל מאז אבד כח החיים של האהבה את ערכו הטהור, הרומנתיקה עם כל סעיפה לא תוכל עוד להחזיק מעמד בטהרתה 'מיום שחרב בית המקודש ניטלה...וניתנה לעובדי עבירה' ובזה נטו קו שחור אחד על רוב הספרות הרומנטית מולדת זמן המחלה האנושית..." (אדר היקר עמ' ל-לא).

שלושת היסודות, השראת שכינה, יצרא דעבודה זרה ועבודת הקרבנות, כרוכים אחד בשני: אי האפשרות להקריב קרבנות היום איננה רק ענין טכני. הקרבנות הם ביטוי למלוי רגשי קרבת אלוקים שבאדם. כשאלה לא קיימים, כיון שגלתה שכינה ונפסקה חומה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, אין יכולת להקריב קרבנות, ואף אין צורך להילחם בעבודה הזרה. אולם, המלחמה בעבודה הזרה לא בטלה מספרי ההלכה, כיון שהיא עשויה לשוב: עם חזרת ההופעה האלוקית תשוב סכנתה, וממילא הצורך להילחם בה. חלק ממאבק זה ייעשה על ידי הקרבנות, אשר יאפשרו לאדם את הדרך הטבעית הבסיסית של ההקרבה, באופן הרצוי בעיני הקב"ה.
לפי זה, העובדה שאין אנו יכולים להקריב היום קרבנות איננה רק ענין טכני. היא ענין מהותי הנובע מטיב ההשגחה האלוקית שבהיסטוריה. הרב קוק ראה, כחלק מההשגחה האלוקית, את הקשר בין היכולת הטכנית לקיומה של מצוה, לבין משמעותה הרוחנית ולצורך בה. אי האפשרות לבטא מצוה מסויימת במציאות מורה שאכן אין היא מתאימה לבני האדם בזמן זה. יסוד זה הינו מרכזי במשנת הרב קוק:
"ההשגחה האלוקית מטפלת ביחוד בסדר התולדה האנושית שבכללה היא מכוונת להתעלות, להגיע את הכלל אל תכלית המעלה הנועדת לו מיוצרו.
על כן הסיבות שהן גורמות שינויים עיקריים בההנהגה הכוללת, הן מדויקות מאוד בעיתן ובזמנן..." (עין אי"ה, שבת ב, עמ' 91 פיסקה נה).

יש להדגיש, כי גם במשנת הרב קוק יש 'עתיד לבוא' שהוא הזמן שבו תיבטל עבודת הקרבנות. במכתבו לאכסנדרוב, הוא דוחה בחריפות את ההצעה להחיל על תקופתנו אנו את מאמרי חז"ל על ביטול הקורבנות, אולם הוא איננו שולל את עצם העובדה שיום כזה אכן יגיע: "כשתשאב הנשמה האנושית יפה יפה אל קרבה את כל הטל הפנימי, הכמוס בכל מלא חק ומשפט, אז רק אז תשא אבר אל החופש העליון המעודן, העומד ממעל להשמות האלוקיים הנקראים בעולמנו, המעולף בקדרות. ומה דמיון ידמה כבודו את משא הנפש של ביטול המצוות והקרבנות, המקודש והמיושב, לאותה התנועה החולנית והמסואבת של מאיסת החוקים, שאנו נפגשים בה בדורנו, שאנו מוצאים את עצמנו מחויבים ללחום בה ברוב כשרון ועז חיים... " (אגרות הראי"ה א, עמ' קעז).
אולם, תקופת ביטול הקרבנות היא מחוץ לגבול העיסוק ההלכתי של בני האדם, ועל כן לא תמצא את בטויה בשום משנה הלכתית.