הפרפקציוניסט

שאלה

שלום רב

שמי אפי. בן 34. אני מגדיר עצמי (למרות שאני לא מאמין בהגדרה דתית) - דתי לאומי כיפה סרוגה רוחני.

דבריי הבאים יוצאים ממעמקי נפשי לכן מידי פעם יהיו הערות בונות על העולם הדתי שלנו.

הקשר שלי עם ריבונו של עולם הוא קשר כמו כל בן אדם עם עליות וירידות. כאמור אני מגדיר עצמי כרוחני מאוד מה שזה אומר שתפילה בשבילי זה לא רק משהו שנכתב עבורנו אחרי החורבן. אלא כל מילה שאני מוציא מפי (בתקופה של עליה) אני משתדל לאומרה בכוונה. ברגע שאני מברבר תפילה (מסיבות של עייפות, עצבות וכו) אני מרגיש שאני מבזה עצמי ואת המקום ומרגיש ריקנות (למרות שזו "השתדלות").

בימי חול אני מתפלל ביחידות ובשבת בבית כנסת. בעבר ניסיתי רבות להתפלל במנין אך תמיד חזרתי ליחידות.

אני מגדיר עצמי כמתפלל פרפקציוניסט, אני מתפלל לאט כדי לכוון ובכך אני מרגיש שלמות עם מקבל התפילה - הקב"ה. שאני מתפלל ביחידות אני מרגיש מסופק.

... אבל כשאני מגיע בשבת בבוקר לתפילה, אני מרגיש שאני בתחרות עם החזן. אני משתגע מזה - ברכות השחר החזן מסיים ב - 4 דקות (שיא גינס). פסוקי דזמרה של שבת עד ישתבח ב 5 דקות. "בריך שמיה" שנכתב בארמית החזן אומר ב 30 שניות - וואלה דובר ארמית שוטף.

שאני מגיע לקריאת התורה אני צריך להשלים תפילה (מה שאני מאוד לא אוהב) כי אז אני מפספס קריאת התורה. בקיצור במוסף אני כבר מותש נפשית ועצבני מאוד על הגבאים והחזנים שלא נותנים להתפלל כמו שצריך. בנוסף אני מאבד ריכוז בתפילה במנין, אנשים שמפטפטים כל התפילה, תינוקות בוכים וכ'ו - שאני מסיים את התפילה אני עצבני ומותש.

כבוד הרב, בבקשה על תגיד לי את התירוץ הדתי שחייבים להתפלל במנין ומנין זה כמו גוף אחד (וכן, למדתי קבלה ואני מכיר מה עומד מאחורי הספרה 10) ומי שמתפלל בכוונה מתפלל גם למי שלא מתפלל בכוונה - אני לא קונה את זה!

שורה תחתונה אני בתור אחד שהקשר שלו עם בורא עולם מאוד רוחני ומשמעותי לא יכול לעבוד את ה' בצורה כזאת. במיוחד בשבת שזהו יום מנוחה ואני אמור ליהנות מהתפילה כפליים ממה שאני מרגיש בימי חול!

הרבה פעמים אני קם בשבת בבוקר ומתפלל בכוונה עד ישתבח, כדי לא לעבור תסכול והתשה בבית כנסת. אם אני מתעורר לא בזמן, שלא נדע מצרות - כאשר אבדתי אבדתי.

אז אני באמת אובד עצות!!!

בעבודת ה' אין אפור בין שחור לבן. או שעובדים בכוונה או שלא עובדים בכלל.

בנוסף שאל

תשובה