שאלה
א. בפלוגתנו מפקד מן העדה הדרוזית. אנו יושבים עמו לארוחת צהרים ומעשנים טונה. בעוד אנו מעלים סברות כגון דבר שאפשר לאכלו חי עולה מחשבה בראשנו- והלא בישולי גויים נאסר על מנת להרחיקנו מן הגויים. כיצד אם כן נשב לאכול עמו? מה צריך להיות יחסנו אליו? לאור חז"ל? לאור נאמנותו למדינה ושירותו הצבאי? לאור הבנות היהודיות הרבות שנישאות לנכרים?
ב. ישנם אימונים בצבא בעלי מעטפת של שבוע מלחמה וכדו' בהם נדרש להיות עם הציוד משך כל שעות היממה וכדו'. והנה כאשר מגיעה שעת התפילה לית דין ולית דיין הציוד כולו מונח למרגלותינו ואנחנו שאננים עם שקט ובוטח כמשפט צידונים. בסופו של דבר כאשר נכנסנו לעזה היו החבר'ה שלנו עם ציוד גם בשעת התפילה. האם לא נכון להקשות על התפיתה ואף לבטלה כליל, אם יש צורך בכך, על מנת לדמות לחימה ממושכת? בכלל, הפעילות המבצעית קנתה מעמד הדוחה שבת ותפילות וכדו', מה המעמד אותו ראוי לשוות לאימונים? (גם בסוגיות כמו ריצה לפני תפילה ותפילה לפני הנץ וכדו')
תשובה
שלום וברכה
א. זו שאלה קשה ועדינה מאוד. לו היא הייתה נוגעת ל"בין אדם לחבירו" בלבד, בוודאי שהייתה אפילו חובה להיות בשיתוף מלא איתם, כדרך בני אדם הנוהגים בהגינות וברעות האחד עם השני. ברם, הבעיה היא שדווקא הקירבה הגדולה והלחימה כתף אל כתף יוצרת את הבעיה המיוחדת של הרצון למנוע נישואי תערובת, ושכל עם יתחתן בתוך עמו. על כן, צריך לנווט בעדינות, בין העיקרון היסודי של שותפות ולחימה כתף אל כתף, לבין הימנעות מקירבה יתרה. ארוחת צהריים ביחד מותרת (צריך לדאוג שלא יהיו בישולי גויים בדרך אסורה) אך לדוגמה אסור שיהיו ביקורי בית אישיים והיכרות אינטימית עם המשפחה ואכילה שם – כדי שאכן לא יהיו נישואי תערובת. אני מבקש להדגיש כי הכל בנוי על חובת התנהגות בחברות, עדינות ושותפות של לחימה בקרב.
ב. לו הדבר היה חיוני, ואכן בלי אמון של נשיאה הציוד כל הזמן לא היה ניתן להילחם כראוי – היה מקום לשקול את הצעתך, בין להתיר תפילה עם הציוד, ובין לומר שלא ניתן להתפלל לאור עקרון "העוסק במצווה (אימון) פטור מן המצווה". ברם, נראה לי שזו אדיקות יתר, והעובדה שבאימונים מורידים ציוד אינה גורמת להורדת רמת הלחימה, ועל כן איני חושב שיש לעשות שינוי.
כל טוב