שאלה
שלום לרב.
רציתי לשאול את כבוד הרב שאלה בקשר להלכה שנפסקה בגמרא: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.
וזה תמוה לי. כי אמנם נכון שמי שעושה "לשמה" (הצדיקים) הוא לא עושה זאת למען אהבתו העצמית בכלל אלא רק למען זולתו שזה מביא ישר לדביקות בה' יתברך (שאדם כזה מצווה), שזה גדול מאומות העולם (שאינם מצווים) שהם עושים זאת בשביל לקבל אהבה חזרה או קבלה אחרת בשביל עצמם (זה על סמך דברי הרב אשלג זצ"ל בספרו "מתן תורה").
אולם האנשים שמצווים ועושים ע"מ לקבל שכר (שזה בשביל עצמם בסופו של דבר), איך הם יותר גדולים מאנשים שאינם מצווים ועושים טוב לאחרים, שלמרות שהאנשים הלא מצווים עושים זאת כדי להרגיש טוב עם עצמם, זה עדיף מהמצווים שעושים זאת ע"מ קבלת השכר (או מהכיוון ההפוך שמפחדים מהעונש) או לפחות שווה להם.
נכון שאפשר להסתכל על הצד הזה שמי שאינו מצווה ועושה, הוא עושה זאת כי עכשיו בא לו לעשות ואין לו את התגברות על היצר כמו מי שמצווה שרוצה מטבעו לא לעשות זאת דווקא (בגלל הציווי) ומתגבר על זה ועושה בכל זאת.
אך לא תמיד זה כך, והרבה פעמים יש לאותם אנשים מוטיבציה לעשות מצווה מסוימת בגלל השכר שיקבלו בסוף (הרגשה טובה אינסופית), שככה יותר קל מאשר מי שלא מצווה והוא איש טוב כלפי אחרים שזה רק בשביל שכר קטן (הרגשה טובה של אותו הרגע, וגם אם זה לכל החיים זה לא כמו העולם הבא, שהרי שעה אחת של תענוג בעולם הבא שווה יותר מכל חיי העולם הזה).
אם כבוד הרב יוכל לענות על דבר-דבר ממה שכתבתי ויפרט בתשובתו לשאלתי אני אשמח מאוד!
בתודה מראש.
תשובה
בסד
שלום רב
שמעתי הסברים רבים על כך .
הסבר אחד שווה את ליבי והוא כי המצווה חייב להתנגד ליצר הרע שלו ומי שאין מצוווה אז היצר לא מתנגד..
לכן מי שמצווה ועשה הוא גדול ( כי המאבק שלו גדול.)
ועוד הסבר .
כי המצוווה מקיים רצון השם בלי אינטרסים ומי שלא מצוווה למה מקיים ?בשביל איטרס!
ואינו מקיים לשמה.
בברכה