שאלה
כבוד הרב תודה רבה על מפעלך ועל עזרתך בכל תמיד.איני יודע איך לנסח את זה לכן אתחיל בצורה ישירה החיים שלי מתפוררים כל מה שהכרתי כל מה שעברתי כל מה שלמדתי ,הכל לא שווה הכל מתפרק ,קשה לי להסביר אבל אני בטוח שהרב יודע על מה אני מדבר ,התחושה הזאת שכל מה שהכרת הכל נופל שכל מה שחווית עבר מן העולם ,הכאב הפנימי הזה ששורף בלב ,כ"כ הרבה בילבולים כידוע ה' ברא אותנו בשביל להראות לנו את רחמיו אך אם הם לא יתגלו במהרה אני מפחד לחשוב מה יהיה ,בהתבודדות אני רק בוכה אין מילים לתאר את התחושה ,אין דעת להבין מה קורה פה רק בכי,אמיתי,נקי,עמוק. סליחה על הבלגן של השאלה פשוט אני לא יודע מה לעשות וכיצד לנסח ,הרב הצילו אני חיי פיזית ,אבל נפשית אני גוסס.
תשובה
נשמה יקרה,
כל הגלים שעוברים עלינו מטרתם לקדם אותנו. לא צריך להיבהל. גם אחרי הגשם הכי שוטף השמיים מתבהרים. אתה צריך ללמוד לא להבל ממה שעובר עלייך רק להשתדל להמשיך ולעשות טוב ככל יכולתך. לא להיסחף אחרי ההרגשות.
בסיפור בן מלך ובן שפחה שנתחלפו מובא הקטע הבא: וְנָסַע וּבָא לִקְרֶעטְשְׁמֶע [מלון] וְאָמַר הַנֶּאֱמָן שֶׁיָּלִינוּ שָׁם, וְלא רָצָה וְהִפְצִירוּ בּוֹ, וְהוּא עִקֵּשׁ אוֹתָם וְנָסְעוּ מִשָּׁם, וְתָעוּ בַּיַּעַר וְנָפְלוּ עֲלֵיהֶם גַּזְלָנִים. גם על פי פשוטם של דברים, חז"ל ממליצים לאדם שלא לצאת למסעות בלילה, כמו שכותבת הגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב" (תענית דף יא), וביאר רש"י: "כי טוב" פירושו אור שנאמר בו "וירא אלוקים את האור כי טוב". "ויכנס בכי טוב" פירושו "בערב, בעוד החמה זורחת, שאין ליסטים מצויין". כלומר מחשש גזלנים, שמצוי יותר שהם אורבים בלילה, מוטב שהאדם יחנה בדרכו מבעוד יום. למה מרמזים הדברים? המילים "ובא למלון" מרמזות על מצב שבו אדם נופל לתרדמה ושינה רוחנית. עולמו חשך, חושיו קהים והוא מרגיש נידח ומרוחק מהקדושה ומכל אור אלוקי. במצב כזה של קושי ונפילה, מלמד רבי נחמן, יש לעצור. לא לנסות להשיג הישגים חדשים ולא "לרדוף" בכוח אחר האור. להשתדל שלא לבוא לידי מאבקים וניסיונות חדשים כי אם לשמור את הכוחות לזמן מואר יותר. עיקר העבודה בזמן ה"חושך" הוא לשמור על הקיים ולשמוח במעט שיש. ואף אם אין לאדם חיות וחשק לעשייה של קדושה, אם יעצור וימתין - יגלה שהאור הרוחני שזרח בו בעבר הותיר בנפשו רושם, וברושם זה יהיה דיי להחיותו גם עתה ולסייע לו שלא לאבד את מה שכבר השיג עד עתה. וכמו שאומר קהלת: "ביום טובה - היה בטוב וביום רעה - ראה" (פרק ז). וביאר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה לג סעיף ג) שיש שני מיני ימים: ימי טוב וימי רע. ב"ימי טוב", כשטוב ומאיר לאדם - עליו לנצל את האור הרוחני הנשפע לו, המעוררו לחשוק בהתעלות ובתוספת קדושה. ביום "טוב" אפשר "לצאת לדרך" ו"לנסוע", אולם ב"יום רע", ב"לילה רוחני" לא כדאי "לצאת למסעות" מחשש ה"ליסטים" שהם אותם כוחות הרוצים לגזול מהאדם את טובו הרוחני. כל מה שיש לעשות ביום רעה הוא "לראות" ("ביום רעה - ראה"). ומבאר רבי נחמן שצריך האדם "להסתכל שם היטב היטב, בודאי ימצא שם ימי טוב". כלומר להתבונן בתוך האפלה ולמצוא גם שם אלוקות. רעיון זה מרומז, כדברי רבי נחמן, בסיפור חלום יעקב, ככתוב: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש... וישכב במקום ההוא". ומבאר רש"י: "כי בא השמש - שקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה". זהו מצב פתאומי של אפלה ושינה רוחנית ה"תוקפת" את כל ההולך בנתיב רוחני אמתי. זוהי הלינה ("וילן שם"), שבסיפורנו מרומזת במילים "ובא למלון". מה יש לעשות במצב כזה? לעצור - "וישכב במקום ההוא", להישאר במקום ההוא, בלי לנסות להתקדם הלאה וגם בלי לסגת ולחזור אחורנית. לשמור על הדרגה הרוחנית ועל ההישגים הקיימים ולא לאבדם. ואם זוכה האדם לעמוד על עמדו ולא לסגת גם בעת הקושי - אזי תתגלה לעיניו האלוקות הצפונה גם בתוך האפלה הכבדה ביותר. דבר זה מרומז בכתוב "וישכב", כמובא בתורת הסוד: וישכב - אותיות יש כ"ב, כלומר גם כאן, בתרדמה, בחושך, יש כ"ב אותיות קדושות של האל"ף בי"ת, שהן הן, כידוע בקבלה, אותה חיות אלוקית נעלמת המחיה את כל הנבראים. זוהי גם השגתו הרוחנית של יעקב בשעת התעוררותו, ככתוב: "ויקץ יעקב משנתו ויאמר: אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". האלוקים נמצא בכל מצב. גם בשעה שנדמה לאדם שהוא נעלם. והאדם הזוכה "לשכב במקום ההוא" בעת הקושי ולא לסגת, זוכה גם להבין בעת היקיצה וההארה המחודשת, שהשם תמיד היה עמו אלא שבעת שנתו לא ידע זאת ("ואנכי לא ידעתי"). זוהי עצתו של "הנאמן" הוא משה רבנו ושאר הצדיקים - "ואמר הנאמן: שילינו שם", כלומר בשעת החשכה אין לצאת לדרך אלא להמתין.
כאן המקום להרחיב מעט בעניין ההמתנה. אם נתבונן בחורף בעצים המשירים את עליהם, הם ייראו לעינינו מתים לחלוטין. חשופים, חסרי חיות ועטופי קיפאון, כאילו לעולם לא יהיה בכוחם לשוב ולעטות את לבושם הירוק והחי. אך כל זה, כמובן, רק למראית העין, שכן באמת, במעמקי האדמה סופגים שורשיהם את מי הגשמים, השרף בגזעיהם מצטבר, וכל מהותם - הכנה שקטה ונסתרת לקראת שמש הקיץ. משיגיע האביב, תוך ימים ספורים ממש, יעטו אותם עצים "מתים" לכאורה, מראה מלבב של חיים חדשים : עלים, ניצנים, פרחים. כל אותו מראה שיתגלה אז, כבר היה קיים בכוח באותם עצים, אלא שהיה בבחינה "עוברית" נסתרת. "חורף הוא בחינת עיבור, וקיץ הוא בחינת לידה", כתב רבי נחמן (שיחות הר"ן צח). מהו "עיבור"? הארי ז"ל מסביר בכתביו, שבכל דבר שבעולם יש שלוש בחינות של התפתחות : עיבור, יניקה, ומוחין. עיבור הוא מצב שבו הדבר נסתר ונעלם. במצב זה הוא "מתבשל", צובר כוחות, מתרקם ומתכונן לעת הגילוי. יניקה, הבאה כמובן לאחר הלידה, היא מצב שבו אמנם יצא הדבר מן הכוח אל הפועל, אולם הוא עדיין תלוי בזולתו לצורך גדילתו, ואיננו עצמאי לחלוטין. ואילו 'מוחין' הוא מצב של בגרות ובשלות, התגלות שלמה של היכולת בפועל. בחינות אלו קיימות בטבע, בעולם הרוחני ובנפשו של האדם, וכן בכל מידה ובכל הבנה והשגה רוחנית. ננסה להבהיר את השלכותיו של ה"עיבור" על עבודתנו הרוחנית. עיקר מצבו של העובר הוא המתנה. הגמרא אומרת: "הבא ליטמא - פותחין לו" ואילו "הבא ליטהר - מסייעין לו, ואומרים לו - המתן" (במסכת יומא דף לח לט). למה הדבר דומה? אדם החפץ לקנות דבר מה יקר ערך כמו שמן אפרסמון (שמן מבושם וחשוב שהיה בזמן הגמרא), צריך להמתין עד שימלאו את חפצו. אך מי שרצונו בדבר מה חסר ערך יוכל להשיגו בקלות יתירה. באותו האופן ממש, הבא להיטמא משיג את חפצו בקלות, ואילו הבא להיטהר ולזכות למעלה רוחנית - נזקק לסיוע, ולא זו בלבד, עליו גם להמתין זמן מה עד למילוי מבוקשו. בהתבוננות ראשונה בדברי הגמרא אפשר היה להבין שהבא ליטהר מסייעין לו, אולם למרות הסיוע עליו להמתין. אולם ההבנה בעומק הדברים יכולה להיות מובנת באופן שונה לחלוטין: הציווי להמתין איננו בא למרות הסיוע. הוא עצמו הסיוע! הכיצד? טבעו של האדם לרצות למלא את מאווייו מהר ככל האפשר. אולם מה קורה כאשר הוא נאלץ להמתין? תגובותיהם של האנשים במצב זה שונות: האחד נתקף בקוצר רוח ומוותר, ואילו האחר, אדרבה, מתמלא ברצון ובחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשו, ובלבו גומלת החלטה להשיג את הנחשק ויהי מה, אפילו יצטרך להמתין ימים ושנים. אם כן, ההמתנה מבררת מהי מידת הרצינות והרצון של הממתין. אם רצונו חלש, תשבור אותו ההמתנה והוא יידחה לחוץ, ואם רצונו חזק ואמתי, תסייע לו ההמתנה בהגבירה את הרצון הזה. רצון גדול יותר יבנה בנפשו כלי חזק יותר המסוגל יותר להכיל את המבוקש (בפרט כשהמבוקש שלנו, קרבת אלוקים ותיקון הנפש, יקר פי כמה וכמה משמן אפרסמון ואף מכל נחשק גשמי שבעולם, ובעבורו ודאי כדאי להמתין זמן רב ככל שיידרש). אם כן, אותו מצב רוחני של "עיבור" והמתנה אינו מצב סביל בלבד. בשעת העיבור מתרחש דבר מה. כלי נבנה. שורשים מעמיקים ופרחים אוזרים כוח לפרוח. אולם, החיגר מתעקש לנסוע. אין לו חפץ בהמתנה, הוא רוצה להשיג את מבוקשו ללא דיחוי ואינו שועה לעצת מדריכו הנאמן. מה קורה בהמשך? וְנָסְעוּ מִשָּׁם, וְתָעוּ בַּיַּעַר וְנָפְלוּ עֲלֵיהֶם גַּזְלָנִים.
"כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו", אומרים חז"ל (ברכות סד). ומי שבשל גאוותו אינו מוכן להשפלה שבהמתנה, מתרחק התרחקות גדולה יותר ממבוקשו ועלול להסתבך בעניין רע, לתעות בדרך-לא-דרך וליפול, חלילה, לידיהם של גזלנים. זוהי, למרבית הצער, הסתבכות כמעט בלתי נמנעת לכל הנשמות, כפי שכותב בעניין זה רבי נתן (ליקוטי הלכות חושן משפט הלכות גזילה ה סעיף ז ואילך): "כי בעניין זה של פגם הדוחק את השעה בזה נכשלים הרבה בני אדם, גדולים וקטנים, כי כל העברות והפגמים של כל בעלי עברה נמשך רק מבחינת הדוחק את השעה שאינו רוצה להמתין [כי אם למלא תאוותו מיד] וזה עיקר החטא והפגם של אדם הראשון, שלא המתין עם זיווגו עד ליל שבת, ולא די בזה, רק רצה תיכף לידע כל הידיעות שהיו נעלמים ממנו שזה היה עיקר הסתת הנחש כמו שכתוב 'והייתם כאלוקים'... ואפילו הצדיקים הגדולים מאד מאד שגו בזה (אם כי איזה שגיאה דקה) ואם נדקדק בזה נמצא שכל הפגמים שחשבו רבותינו ז"ל על גדולי הצדיקים אבות העולם כולם היו בבחינה זאת, שלפי בחינת קדושתם דחקו את השעה, כמו עניין אברהם אבינו שאמר 'במה אדע כי אירשנה', שעיקר הפגם והשגיאה שהיה דוחק את השעה, כי תיכף כשהבטיחו השם יתברך אז על ירושת ארץ ישראל היה רוצה שיוגמר הדבר מיד ולידע באיזה דרך ואופן יירשו אותה". חסר הסבלנות מכניס עצמו לסכנה, ניצב בחולשתו אל מול חשכתו של הרע, ומזמין עצמו לנפילה.
השם איתך
ארז
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם