האם מותר לבנות להעביר חג"ס?

שלום וברכה.
אנחנו מתנצלים על העיכוב בתשובה.
ב"ה יש עומס גדול בפניות לאתר, וקצת מתקשים לעמוד בקצב..

השאלה שלכם נוגעת בגבול שבין ה´הלכה´ ל´רוח ההלכה´, ומחדדת נקודה חשובה.
מה ההבדל בין קניות בחנות, כשצריכים להחליף כמה מילים עם המוכרת, לבין שחנ"ש עם המד"ש? למה ישיבה נפרדת בחתונה נדרשת, אבל ´אוטובוס מהדרין´ זו המצאה מיותרת? מבחינה [הלכתית], מבחינים בין קשר עניני לבין קשר חויתי. כשיש משימה לבצע, אין שום בעיה בדיבור משותף שנועד לסייע. לכן אין מניעה להיות במקום עבודה מעורב, כי המטרה היא לא ה´ביחד´, אלא למלא תפקיד מוגדר. הבעיה מתחילה כשהבילוי המשותף הופך לענין בפני עצמו. ביצירת סיטואציה מעורבת, שאין בה שום הכרח מעשי, כאן עובר הגבול. כשהשהות המעורבת הופכת מ´מציאות´ ל´אוירה´. כשהנושא הוא החויה המשותפת עצמה, ולא רק כאמצעי לתכלית אחרת.

זוהי, בגדול, ההגדרה ההלכתית. אבל הקושי העיקרי הוא במתיחת הגבולות. כי ישנו טווח רחב מאוד בין ´קומזיץ לתוך הלילה´, לבין ´האוטובוס כבר עבר?´ התחום האפור הזה אכן מהווה סימן שאלה, ואין לו מענה מדויק.

כאן נכנסת לתמונה ´רוח ההלכה´, או במילים אחרות ´יראת שמים´. כשאין סעיף ברור ב´שולחן ערוך´ שמתייחס לנושא, נדרשת מאיתנו ישרות פנימית, ולקיחת אחריות על ההחלטה. אלו הם דברים המסורים ללבו של אדם, שנקבעים על פי הרגישות הרוחנית. כאן אנחנו נמדדים, האם להיות עובדי ה´ היא שאיפת החיים שלנו, או שמסתפקים במילוי המטלות שברשימה, ו´חיה ותן לחיות´.

אין כאן המקום להתייחס בהרחבה לפעילות המעורבת של חבריא ב´ או ג´ בסניף. לצורך העניין, נצא מנקודת הנחה שיש לזה הצדקה, ולכל הפחות זוהי כרגע המציאות בשטח. במסגרת זו, אני מסכים עם ההבחנה שהעלתם בין ישב"צ לחג"ס. ישב"צ זוהי פעילות הקרובה יותר למקום עבודה, שגם בה נערכים ישיבות צוות של כלל העובדים. המטרה היא שיפור וייעול המערכת, העלאת רעיונות חדשים, וקידום תהליכים. הישיבה ביחד היא אמצעי ולא מטרה. כמובן, שזה נקבע בעיקר על ידכם, עד כמה הישב"צ הוא עניני, ולא דומה יותר ל´ערב הווי´.

חג"ס לעומתו, הוא פעילות חברתית לשמה. המטרה היא לגבש את החבר´ה. לכן כאן נדרשת זהירות רבה. כאשר בחורה מעבירה את הפעילות, באופן טבעי היא לובשת אופי של קרבה יתירה. נוצר מתח באויר, כי אם נרצה או לא, הבחורה הזו מבטאת אמירה רגשית, מעבר לנושא שהיא מעבירה. הרי לא מדובר כאן בהרצאה של מומחית לאנרגיה אטומית, שנותנת שיחה בכנס מדעי שבו יושבים גם גברים. כאן יש יוזמה מכוונת שבחורה תנחה את הפעילות, לא כי היא יותר מתאימה, אלא כדי ש´כולם יעבירו´. או במילים אחרות, ´לחזק את הביחד´.

כמובן, שישנה גם בעיה הלכתית של ממש, מצד ההסתכלות של הבנים. בניגוד למבט סתמי, או בדיבור פנים אל פנים מפאת הנימוס שהוא מותר, כאן יש הסתכלות מכוונת ומרוכזת, שאסורה בהחלט. אפשר להתגבר על כך, אם החבר´ה יקפידו להסב את המבט. אכן לא מסתבר שזה יקרה כל כך בקלות, אבל בכל אופן אפשרי וניתן לפיתרון. לעומת זאת, הנידון העיקרי של האוירה החברתית שבחג"ס, הוא הנושא המהותי.

כאמור, אין כאן הנחיה הלכתית מפורשת. אנחנו נעים בין שתי קצוות, ומנסים להכריע לאן הרוח נושבת בנקודה הזו. הדיון הוא אמנם בתחום הלכתי, אבל ההכרעה היא בניואנסים רוחניים, בהרגשה עדינה. גם אם אי אפשר לומר בפה מלא שזה ´אסור´, נראה לי שזה ´לא ראוי´. וגם מי שיתעקש להתיר, כמדומני שירגיש איזושהי צביטה בלב. וכאן חוזרים לשאלה המרכזית: מהו החזון אותו אנחנו מציבים לעצמנו, בחיים האישיים של כל אחד ואחד, וברמה הסניפית. מה אנחנו רוצים לשדר לעצמנו, ולחניכים. היכן מתקמת ה´יראת שמים´ בכל הסיפור.

על השאלה הזו, כל אחד ואחד יענה לעצמו, קודם כל בחדרי הלב. בכנות.
בשלב שני, יהיה מקום גם לדון בה, באופן ציבורי.

יישר כח על התביעה הרוחנית, שלא מחפשת להתפשר!
ובהצלחה רבה.

אבישי
batelam@gmail.com