האם אנחנו מאמינים באמת? או שזה כדי להרויח משהו?

3 שאלות בשאלה אחת, ועוד איזו שאלה..

מה גרם לאנשים רבים כל כך, במשך מאות שנים, להעריץ, להשתחוות, להלל ולהודות ל..פסלים?!
איך זה קרה, שהמונים מסרו את בניהם למיתה בתוך האש היוקדת, בשביל להקריבם לאיזה "מולך"?
למה אנשים שפויים בדעתם בדרך כלל, יוצאים למלחמה במסירות נפש רק כדי להרוג את "הכופרים" (נוצרים או מוסלמים, תלוי את מי שואלים)?
מאיפה הגיע הרעיון המטורף, שמישהו הולך לאבד את החיים שלו, ולהרוג ביחד איתו אזרחים תמימים תוך כדי שהוא צועק "אלוהים גבור"? ואחר כך עוד חושבים שהוא קדוש..
בשביל מה נוסעים, צעירים וצעירות בהמוניהם, למזרח ולכל קצוות תבל, רק כדי לחפש את עצמם?
ומי יכול להסביר, כיצד זה יכול להיות שהמחלה מס´ 1 בחברה האנושית היא דיכאון, ביחס הפוך לשפע החומרני שנשפך עלינו כמים?
כמה כסף ותענוגים לא יספיקו, כדי שמישהו בעולם הזה ירגע כבר, יהיה שמח בחלקו, ולא ישתגע להשיג עוד בלי גבול?
ומתי יקום ההסטוריון המלומד ויפרש את התופעה החריגה, שנקראת "עם ישראל", שחוצה את כל הגבולות המקובלים, עוברת על כל הכללים הידועים, ומצליחה לשרוד ולהכות גלים בניגוד לכל התחזיות?
כמה בני אדם כבר יש בעם הזה, שהם מצליחים לתפוס את כל הכותרות העולמיות כבר עשרות שנים?
איזה כוחות יש בעם הזה, שכולם מנסים להשמיד אותו, ובמקום להיכחד הוא הולך ומקים לו מדינה לתפארת?
מה גורם לאדם מהשורה להזיע ולהקפיץ ת´לחץ דם, כשהוא בסך הכל משקר (או איך עובד הפוליגרף, במילים אחרות)?
ומה פתאום כשיש צרה, לא עלינו, גם את הקבוצניק השמאלני אפשר לתפוס ממלמל, לא עלינו?

העולם זועק, והכל מעידים, שיש כאן משהו מעבר.. לא רואים אותו, גם לא שומעים, ובכל זאת הוא קיים יותר מכולם. הרצון הפנימי שכולם מנסים להסתיר, הדחף הבלתי נשלט שמתפרץ לעיתים, הצימאון האדיר שמשתדלים להרוות בכל מיני דרכים, ההשתוקקות והכוסף למשהו אחר, טהור, ערכי, אמיתי. משהו מעבר.

אנחנו מאמינים ב[אלוקים חיים], מתוך החיים. ריבונו של עולם מתגלה אלינו לאורך ההסטוריה כבר אלפי שנים: ממצרים ועשר המכות, דרך קריאת ים סוף בואכה הר סיני ומתן תורה, שם זכינו כולנו כאחד לנבואה. הלאה לארץ ישראל מלווים בנסים תמידיים, כמו המן שיורד כל יום בלי לפספס, על שבת הוא מדלג, ובערב שבת בשתי ארוחות הוא מפצה. אנחנו כובשים ומבקיעים עמים רבים, גדולים וחזקים מאיתנו עשרת מונים, משגשגים ונופלים, קורסים לתוך הגלות ובזה תמה הדרך לכל אימפריה מוכרת. חוץ מאיתנו כמובן, שבאופן פלאי קמים לתחיה ומתחדשים בסיבוב שני בארץ הקדושה. ושוב גלות ארוכה פי כמה, בל נשכח פוגרומים וגירושים, מסעי צלב ואינקויזיציה, פרעות ושואה עד אין מספר. ועיננו ראו ולא זר, בתקומת המדינה ופרקי הנצחון המזהירים במלחמות, למרות יחסי הכוחות המגוחכים, ואנחנו כאן. אכן הלא יאומן.
הארץ אמונים לנו שמרה, ואת פירותיה לזר לא נתנה, חרבה ושוממה בציפיה עמדה, ובעין יפה לקראתנו פרחה בשמחה. וכשאת גוש קטיף עזבנו בחרפה, השממה חזרה לאדמה, כאילו מה.

ומה שבישראל קיים בריכוז גבוה, גם באנושות כולה אפשר לחוש בלי תעתוע. התנ"ך הקטן כבש את העולם התרבותי כולו, והוא הספר המבוקש והנפוץ ביותר. הדתות שולטות בעולם זה מאות שנים, ומהיכן יצאו אם לא מאיתנו, הישראלים. המיסטיקה, הסגולות, בעלי הכוחות, הולכים ותופסים תאוצה ושלטון בחברה.

ככל שלומדים יותר, ומתבוננים יותר, מגלים עוד יותר שהאמונה מבצבצת לנו מכל פינה. בפרט ובכלל, באישיות ובחברה, בעם ובארץ, במדע ובהרגשה, בגוף ובנפש.
כי [האמונה היא חיים].

שוקולד עם אגוזים טעים או לא כל כך? והרצאה בפילוסופיה זה מעניין או אופציה להשלמת שעות שינה? השכן פה ממול הוא רשע, ואולי סתם לא שם לב? ואמא באמת לא מבינה, אולי חכמת החיים שלי עוד לא מספיק בשלה? הרב צודק או קצת תמים? ואני אכן כזה מושלם, או שקצת עם האף באויר? החברה הטובה ממני בכוונה מתעלמת, מי יודע מה היא עוברת? הבחור אותי אוהב, או רק מהמראה מתלהב?
המציאות האמיתית היא בפנים, לא בחוץ. ["הכל בראש"].
כולנו רואים אותו דבר, אבל כל אחד מפרש אחרת, מבין אחרת, מתייחס אחרת. בידינו לבחור אילו משקפיים להרכיב, להיות אופטימי או פסימי, לדון לכף זכות או לקטרג, להתאמץ לתקן או להתנער מאחריות כי "הוא אשם".
האמונה היא המשקפיים שלנו, דרכם אנחנו מביטים על כל העולם שמסביבנו, וכמובן על עצמנו. על ידי האמונה אנחנו יודעים להעריך כל ענין, איך להחליט כשמתלבטים, לקבוע מהם הדברים החשובים והמרכזיים עבורנו, לדעת בשביל מה כדאי להשקיע, לפענח את המקרים והתופעות שאנחנו חווים, ולהסביר אותם נכון.
האמונה היא התשתית הקיומית של כל אחד ואחת מאיתנו, והיא מורה הדרך לכל אורך המסלול שלנו בעולם. האמונה עולה ונחשפת מתוך החיים בעצמם, והיא חוזרת ומשפיעה עליהם להיות טובים יותר, מרוממים יותר, איכותיים ברמה יותר.
אלו החיים הטובים.
זהו טעם החיים.

וכמו בכל דבר בחיים, תמיד יש כאלה שפועלים מתוך אינטרסים. לחבר הם עוזרים, כי הוא יסדר להם איזה גו´ב בחברה שהם רוצים. ואת הבית מסדרים, כדי שאמא להם תקנה את המשחק שהם כל כך אוהבים. מי שהוא אינטרסנט, וחושב רק על עצמו, יישאר כזה גם כשישים כיפה על הראש. כמובן, אדם יכול להאמין במציאות ה´, להקפיד על קיום התורה והמצוות קלה כבחמורה, רק כדי להבטיח לעצמו מקום של כבוד שם למעלה. הרמב"ם כותב, שהתפיסה הזו מתאימה לילדים קטנים שהם, מה לעשות, אגואיסטים. אבל לאדם מבוגר זה קצת בזיון.. ממנו מצפים שיהיה ערכי, אידאליסט, ויהיה מוכן להתמסר ולהזיע בשביל האמת הגדולה שהיא החיים בעצמם. זה נקרא עבודה מאהבה. עבודה מיראה, זה אדם שעובד את ה´ בשביל העולם הבא, [ומבחינת הנפש] באמת אין הבדל עקרוני בינו לבין פורק העול שמחפש רק הנאות אישיות. שניהם אנוכיים, ורק תחומי הענין משתנים, כל אחד לפי עולם המושגים שלו.

השאיפה והשלימות היא עבודת ה´ מאהבה, באמונה.

בהערכה על השאלה האמיתית והכנה.
אני כאן לכל שאלה בשמחה רבה.
אבישי.
batelam@gmail.com