דתל''ש

שלום וברכה
אני קורא יחד אתך את הכאב בין השורות של מכתבך.
אמת הדבר שזה אחד הנושאים שהרבנים עוסקים בו בכל עת, הרבה לפני קרוב רחוקים ועניינים אחרים.
לא תמיד אנו מצליחים, וגם את ממלאת את עצמך האשמות ונקיפות מצפון שלא בהכרח בצדק – לאברהם אבינו לא היו בני פילגשים ? עשו היה צדיק ? שמעון בן יעקב לא העכיר את רוחו ?
לאמור, שהמציאות של קירוב לאמונה היא עמוקה מאוד, בעיקר בשל העובדה שאין אנו יודעים עד תום את סודה. בדיוק כשם שאין אנו יכולים להיות אחראיים על אהבת אישה לאיש ואיש לאישה, אין אנו יכולים אלא ליצור את השדה הנכון והראוי לצמיחתה של האמונה, אולם זו בסופו של דבר היא הכרעה אישית עמוקה של המאמין.
אנו עושים הרבה פעולות אקטיביסטיות. ניתן לומר כאמור שכל העבודה החינוכית שלנו קשורה בצורה זו או אחרת בכך. מניסיוננו אכן למדנו כי במקום בו אין רגשי אשמה כי אם הרבה אהבה, במקומות בהם לא פוגעים באחרים – לא בבעל ולא בבת – כי אם נותנים את התחושה המתמדת שאת שם, ואת תהיי שם כשהיא תרצה לצעוד אלייך – מצליחים הרבה יותר. במקביל, נותנים מענה מתמיד לצרכים, לשאלות, לספיקות ולקשיים, וכך בונים עוד דור של אמונה.

כל טוב