שאלה
לכבוד הרב שלום רב!
בשעת התפילה דמעותי לרוב זולגות, לעיתים מתוך התרגשות של הודיה והכרה במקום,ברוך הוא, לעיתים מתוך ציפיה לישועת עמ"י, צער השכינה או ציפיה לישועה אישית שגם כן תגרום לישועה כללית ולעיתים מתוך חרטה על חטאי וחטאי עמ"י תוך תחושת כפיות טובה כנגד חסדיו יתברך.
באמצעות הדמעות של התפילה הללו אני מצליחה לרומם את נשמתי ולהתעלות וכן להרגיש את קרבת האלוקים במיטבה- כמו שרק היא יכולה להטיב.
רציתי לשאול האם זה בריא לנפשי,במיוחד לאור העובדה שהבכי הזה נובע מעמקי נשמתי.
לפעמים אם נוצר מצב שאני לא בוכה על צער השכינה או צער פרטי למרות שאני כן מכוונת על כך באמירת הברכות, אני מרגישה כאילו פחות התכוונתי , כאילו שהתפילךה פחות היתה ממעמקים וכן לעיתים בשעת התפילה עצמה אני עושה מעין מאמץ כדי לבכות מתוך רצון להראות לה' שהנני באמת חפצה בתשועת ארצו עמו וכן תשועה אישית לגבי ניסיונותיי הפרטיים, רציתי לשאול אם עליי לשנות את ההתאמצות הזאת, האם היא בריאה לנפשי,למרות שאני יודעת שאם אני מתאמצת ומצליחה שזה יהיה ממעמקים בסופו של דבר אני כן מרגישה את קרבת האלוקים מאחר ש"קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת"...
אשמח לקבל תשובה, תודה רבה!ה' יברכך.
תשובה
בס"ד
שלום רב,
1. אודה על האמת - אני מקנא בך, לא קנאה רעה חלילה, אלא בחינה של 'קנאת סופרים', אני מאחל לעצמי ולכל אדם מישראל, להגיע לדרגת התפילה שלך (מפני שלא אומרים כל שבחו של אדם בפניו אעצור כאן).
2. בדרכך הטבעית את מוצאת את עצמך בדיוק במקום הנכון. כתוב בתלמוד (בבלי בבא מציעא נט.): "אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר (איכה ג') 'גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי'. ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהלים ל"ט) 'שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש' "
הדרך הנכונה לנו, עד שנזכה לבניין ביהמ"ק היא דמעות, רק הן בוקעות שערים.
3. אם הבכי מאוד מאוד קשה לך, הוא מתיש ומפרק אותך לרסיסים, ודאי שאת צריכה להמעיט בו, אין כל מצווה 'למות על קידוש הבכי'. אבל אם - כפי שאת מתארת - הבכי מביא אותך להתעלות ולהתחבר יותר לעמך ואלוקיך - הרי הוא ברכה לך וכל ישראל שם.