דיכאון ופחד בעיקבות השריפה

שלום לך,
אין ספק שהלב כואב ודואב, על האסון בכרמל.
על המשפחות השכולות, ועל החיים שנעצרו ברגע.

אני חושב שדווקא מתוך הכאב אנחנו צריכים לקחת את הכוחות להמשיך הלאה.
אין טעם בלהיות עצובים לשמה, כלומר רק בשביל להיות עצובים.
שלמה המלך ע"ה אומר במשלי "בכל עצב יהיה מותר" כלומר בכל דבר עצוב שקורה לאדם, צריך שיצא לו ממנו יתרון, שהעצב יקדם אותו וירומם למעלה חדשה.

אולי אפשר להמשיל זאת לחייל באמצע קרב, שרואה את חברו הטוב שנפל,
הוא לא יכול לעצור באמצע הקרב, ולהתחיל לבכות ולהתאבל על חברו.
הוא ממשיך בקרב, ממשיך עם הכאב שספג ליבו,
ולא רק שהוא ממשיך, עכשיו הוא נלחם ביתר עוז למען החבר.

אנחנו צריכים לקחת את הכאב על האסון בכרמל, [ולהתרומם].
להבין שרבש"ע קורא לנו להתעורר להתעלות ולהתרומם.
זאת לא היתה סתם שריפה זאת היתה קריאה,
להפסיק להיות שאננים, כאלו רק אנחנו קיימים, והכל טוב יפה.
כל שנה שחונה מחברתה ואנחנו רדומים,
בארץ קורים כל מיני מקרים מזעזעים של רציחות וכד´
ובמקום הקדוש ליהודים מסתובבים שועלים...

ובאופן יותר מעשי,
אפשר לקחת את הכאב- לעשיה
את יכולה לעזור במשהו למען האנשים שנפגעו.
ואת יכולה לקבל על עצמך משהו להתחזק בו צניעות, שמירת הלשון, לימוד תורה.
או כל דבר שעולה לך בראש שבו את יכולה לתרום או להתקדם.

ואם נתרומם את הכאב שבלבנו לעשיה, שמחת חג החנוכה תפרוץ מאליה.

בתפילה,
שהעושה ניסים לאבותינו בימים ההם, יעשה לנו ניסים בזמן הזה.
חנוכה שמח.
אלעד
gasner@inn.co.il