שאלה
שלום כבוד הרב.
הריני משמש כר"מ בישיבה תיכונית וכן מורה לתושב"ע באולפנה. נשאלתי ע"י כמה תלמידים מהישיבה ומספר תלמידות מהאולפנה לגבי מעבר לישיבה\ אולפנה בעלות תגבור תורני, אופי של חברה המשמשת כגב לשאיפתם בקודש, מקום הנותן להם לגדול בתוך אוהלה של תורה ,תוך מעבר מהישיבה\אולפנה שנמצאים בה כרגע שהסביבה בה הם נמצאים אינה תאומת את רוחם ואת השקפתם בקודש. אם ניתן דוגמא אצל הבנים- ניבול פה, שמיעת מוזיקה זרה ולא תאומת את רוח ההלכה. אצל הבנות בעיית הצניעות בבגדים, החברות שמסתובבות עם הבנים. בשביל להשיב לשאלתם בצורה הטובה ביותר הריני רוצה לשאול כמה שאלות כלליות הנוגעות בנושא מורכב זה.
1.האם מותר לנו לפתוח מוסדות חינוך הלוקחות את החבר'ה המוכשרים והצדיקים ונותנים להם מקום לשאיפתם בקודש, אך החבר'ה הפחות "דוסים" נשארו אי שם מאחור בתוך התיכון הדתי או הישיבה התיכונית הרגילה מה שמביא הרבה פעמים לפיתוח חברה של נערים פחות טובים בהתנהגותם ובהקפדה על שמירת המצוות. במילים אחרות מחד הרווחנו אנשי קודש שבונים את בניינם התורני (בעיקר בגיל זה) מתוך סביבה של קודש, מתוך חברה שמגבה אותם אך מאידך פספסנו בישיבות ובאולפנות "הפשוטות" יותר ,ששם יישארו החבר'ה הפחות חזקים מבחינה תורנית ונמצא שגידלנו אוכלוסייה שעלולה להידרדר בהשקפתה הדתית.
2. אם כן האם ראוי לבן או בת ששואפים לגדול, לבנות את אישיותם מתוך אוהלה של תורה, הנמצאים כרגע במסגרות אלו לפרוש מתוך הציבור ולגדול בתוך חממה תורנית ע"י הקרבת שאר האוכלוסייה שחוסר באנשים תורניים ומדקדקים קלה כבחמורה יביאו להידרדרות האוכלוסייה הנשארת במקומות אלו. שאם נניח שהיו נשארים קבוצה של 5-6 בנות\ בנים בתוך הכיתה אולי גרעין זה היה נותן אור אחר לכיתה.
3. במידה ולא ראוי להקים בתי ספר אליטיסטים דתיים מה נענה לאותם חבר'ה הרוצים לחיות בתוך עולמה של תורה, הרוצים ללמוד ולפתח את עצמם מתוך תורה ודת ישראל ויכול להיות במידה רבה מאוד שלאחר שנים הם יהיו מנהיגי האומה. האם נשאיר חבר'ה נהדרים אלו מאחור ולא ניתן להם לפרוח כרצונם, האם ההקפדה על השתייכות לציבור ולא לפרוש ממנו כרוכה בהקרבה על בניין האישיות התורני?
4. ברור שישנו חילוק בין בנים לבנות המביא נפקא מינה גדולה בין התשובות. שכן כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה לכן העברתו למוסד הנותן מסגרת של לימוד מתגבור של שעות קודש
תשובה
שלום וברכה
זו דילמה קשה מאוד. לו השאלה הייתה במישור האישי בלבד התשובה הייתה יותר קלה, והדבר החיוני ביותר לאדם במישור האישי הוא לשאוף לרמה הגבוהה ביותר, וזו גם חובתו. אולם קיימת גם אחריות חברתית, מכוח העובדה שאין אנו עומדים בפני ריבונו של עולם כיחידים בלבד, אלא אנו עומדים בפניו כציבור, ואין מושג כזה של הצלת עצמנו בלבד. ראה על כך בצורה שטחית http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/442/480.html.
לפיכך קשה מאוד להכריע, ואף על פי כן נראה לי שאפשר לשרטט כיוון עיקרי:
א. כאשר נמצאים בספק ה"מוחזק" הוא ללמוד ביחד. הדבר הוא גם בשל אחריות ציבורית, גם בשל אחריות לכלל החברה בישראל, אך גם בשל העובדה שאין זה נכון לתאר את העולם כ"טובים" ו"רעים", אלא שפעמים דווקא החברה הפחות טובים בתחום אחד יכולים להעניק דברים טובים בתחום אחר. לא זו בלבד, אלא שהניסיון מלמד כי הרבה ילדים שגדלו בלי התמודדות, מתוך ניסיון לעטוף אותם רק באלה הדומים להם ונמצאים ברמתם, מצאו עצמם ערומים רוחנית בשעה שיצאו לאויר העולם הרחב. אולם כל זה הוא ה"מוחזק". כידוע, ישנו כלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", והדבר מלמד שאם יש ראיות חזקות – מוציאים גם מה"מוחזק", ובנושא שלנו: אם יש סיבות כבדות משקל לעזוב את החינוך המשותף בשל מציאות קשה ומדרדרת בשיתוף, זו לעתים ראיה חזקה וחובה לעשות כך.
ב. על כן, הדבר שצריך לומר לאלה שרוצים לעזוב הוא זה: בשל העובדה שאנו עובדי אלוקים כציבור ולא כיחידים בלבד, החובה הראשונה המוטלת עליכם הוא לנסות לבנות אכן את הגרעין היסודי בתוך העולם המשותף, ולנסות לסחוף יחד עימו את שאר החברים. אסור שדברים אלה ייעצרו בעולם הדיבורים בלבד, אלא הנהלת המוסד החינוכי צריכה הן לסייע בעדם לבנות את המסגרות האלה (למשל: מסגרות וולונטריות בתוך בית הספר), והן לחפש דרכים לרתום גם את שאר הלומדים בבית הספר להצטרף לכך, או להקים מסגרות וולונטריות אחרות (לא רק בתחום לימוד התורה) שבהן הם יוכלו להצטיין, וכך להעלות את רמת האישיות ורמת התורניות של כולם.
ג. את הפריחה אפוא חובה לנסות קודם כל בתוך העולם המשותף. הדבר הוא כאמור גם חיוני ליכולתם בעתיד, כשיצמחו להיות גדולי תורה, לתקשר עם הציבור כולו, לדעת אותו, ולעצב את דרכו. אדגיש שוב כי הדבר חשוב הן מבחינה ציבורית (מה יועילו לנו גדולי תורה בלי ציבור ?) והן מבחינה אישית של בניין היכולת להיות בתוך העולם ומוליכו, ולא מסתגר ומתבדל. אולם כל זאת לא על ידי השארתם בלבד במוסד המשותף, אלא על ידי פיתוח משמעותי של מערכת שתביא אותם לרמת גבוהות יותר.
ד. אינני חושב שיש הבדל בין בנים לבנות בתחומים אלה, גם מצד תלמוד תורה, וגם מצד המידות וכדו'. אולם ההנחה שלי היא הפוכה: דווקא במקומות אלה ניתן לגדל אותם מתוך תודעת שליחות אך לא מתנשאים, מתוך מידות טובות אך לא "מתמיהות" כדברי הרמב"ם בהלכות קידוש השם, מתוך לימוד חסד ותורה של חסד ולא תורה שאינה של חסד.
ה. מי שאינה מסוגלת לעמוד באתגר הזה – טוב שתעזוב.
כל טוב ויישר כוח