בתי ספר אליטסיטים

שלום וברכה

זו דילמה קשה מאוד. לו השאלה הייתה במישור האישי בלבד התשובה הייתה יותר קלה, והדבר החיוני ביותר לאדם במישור האישי הוא לשאוף לרמה הגבוהה ביותר, וזו גם חובתו. אולם קיימת גם אחריות חברתית, מכוח העובדה שאין אנו עומדים בפני ריבונו של עולם כיחידים בלבד, אלא אנו עומדים בפניו כציבור, ואין מושג כזה של הצלת עצמנו בלבד. ראה על כך בצורה שטחית http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/442/480.html.
לפיכך קשה מאוד להכריע, ואף על פי כן נראה לי שאפשר לשרטט כיוון עיקרי:
א. כאשר נמצאים בספק ה"מוחזק" הוא ללמוד ביחד. הדבר הוא גם בשל אחריות ציבורית, גם בשל אחריות לכלל החברה בישראל, אך גם בשל העובדה שאין זה נכון לתאר את העולם כ"טובים" ו"רעים", אלא שפעמים דווקא החברה הפחות טובים בתחום אחד יכולים להעניק דברים טובים בתחום אחר. לא זו בלבד, אלא שהניסיון מלמד כי הרבה ילדים שגדלו בלי התמודדות, מתוך ניסיון לעטוף אותם רק באלה הדומים להם ונמצאים ברמתם, מצאו עצמם ערומים רוחנית בשעה שיצאו לאויר העולם הרחב. אולם כל זה הוא ה"מוחזק". כידוע, ישנו כלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", והדבר מלמד שאם יש ראיות חזקות – מוציאים גם מה"מוחזק", ובנושא שלנו: אם יש סיבות כבדות משקל לעזוב את החינוך המשותף בשל מציאות קשה ומדרדרת בשיתוף, זו לעתים ראיה חזקה וחובה לעשות כך.
ב. על כן, הדבר שצריך לומר לאלה שרוצים לעזוב הוא זה: בשל העובדה שאנו עובדי אלוקים כציבור ולא כיחידים בלבד, החובה הראשונה המוטלת עליכם הוא לנסות לבנות אכן את הגרעין היסודי בתוך העולם המשותף, ולנסות לסחוף יחד עימו את שאר החברים. אסור שדברים אלה ייעצרו בעולם הדיבורים בלבד, אלא הנהלת המוסד החינוכי צריכה הן לסייע בעדם לבנות את המסגרות האלה (למשל: מסגרות וולונטריות בתוך בית הספר), והן לחפש דרכים לרתום גם את שאר הלומדים בבית הספר להצטרף לכך, או להקים מסגרות וולונטריות אחרות (לא רק בתחום לימוד התורה) שבהן הם יוכלו להצטיין, וכך להעלות את רמת האישיות ורמת התורניות של כולם.
ג. את הפריחה אפוא חובה לנסות קודם כל בתוך העולם המשותף. הדבר הוא כאמור גם חיוני ליכולתם בעתיד, כשיצמחו להיות גדולי תורה, לתקשר עם הציבור כולו, לדעת אותו, ולעצב את דרכו. אדגיש שוב כי הדבר חשוב הן מבחינה ציבורית (מה יועילו לנו גדולי תורה בלי ציבור ?) והן מבחינה אישית של בניין היכולת להיות בתוך העולם ומוליכו, ולא מסתגר ומתבדל. אולם כל זאת לא על ידי השארתם בלבד במוסד המשותף, אלא על ידי פיתוח משמעותי של מערכת שתביא אותם לרמת גבוהות יותר.
ד. אינני חושב שיש הבדל בין בנים לבנות בתחומים אלה, גם מצד תלמוד תורה, וגם מצד המידות וכדו'. אולם ההנחה שלי היא הפוכה: דווקא במקומות אלה ניתן לגדל אותם מתוך תודעת שליחות אך לא מתנשאים, מתוך מידות טובות אך לא "מתמיהות" כדברי הרמב"ם בהלכות קידוש השם, מתוך לימוד חסד ותורה של חסד ולא תורה שאינה של חסד.
ה. מי שאינה מסוגלת לעמוד באתגר הזה – טוב שתעזוב.

כל טוב ויישר כוח