שאלה
אני לא באמת רוצה בית מקדש...
ברור שאני מתפללת לזה כל יום, ומתלהבת מהשיחות
ומהפעיליות של מכון המקדש וכל זה.
גם בבית ספר שלי זה הנושא השנתי ואנחנו מתחברים לזה.
אבל בתכל'ס- אנחנו בכלל לא יודעים מה זה באמת, אנחנו לא יודעים מה זה באמת אומר,
איך זה ישפיע על החיים שלנו...
נניח לרגע שמחר נבנה בית המקדש. מה זה אומר?
תחשבו על זה- הדלקתי את האור בשבת- קורבן,
כל החגים נבלה בירושלים,
צרעת על לשון הרע (שלצערי הרב אני כבר חייבת על זה כ"כ הרבה צרעות...),
ואיך יראו החיים שלנו?
תחיית המתים- מה יום אחד סבא שלי יבוא וידפוק בדלת?
נראה את אברהם אבינו?
אפחד לא ימות? בכלל בכלל?
לא יהיו חולים? מלחמות?
משיח? מלך בישראל? מלחמת גוג ומגוג?
איך למען ה' יראו החיים שלנו?
בעצם מה רע לי החיים הנוכחיים?
אני יודעת שאנחנו במצב של מלחמה, ושחס וחלילה אולי ירצו לפנות אותי מהבית,
ושבדרום נופלים טילים וששלושת רבעי מהעם שלי מחלל שבת.
אבל... מה רע לי בחיים שלי כרגע?
בדור הזה עם כל השפע והאפשרויות אני לא באמת מרגישה שחסר לי משהו,
ונכון שיש צרות בעם שלי אבל ממני הם די רחוקות והם לא משפיעות ישירות על החיים שלי.
אז מה זה אומר בעצם?
למה לי להתפלל למציאות שאני בעצם מפחדת ממנה?
למה לי לשנות את החיים הלכאורה היציבים והבטוחים שלי?
כל פעם שאני חושבת על זה אני מגיעה לאותה מסקנה-
אם אני דוגרית עם עצמי- טוב לי עכשיו ולא ממש באלי
לרוץ למציאות חיים שונה לגמרי..
ואני בטוחה שאני לא היחידה שחושבת ככה.
אז מה עושים? איך הופכים את זה למשהו שאני באמת מחכה לו?
מה צריך לעשות כדי לרצות באמת באמת גאולה בית מקדש משיח ותחיית המתים?
תשובה
שואלת יקרה וקדושה!
איזה כנות עמוקה מתגלית מדבריך, כמה אמת נמצאת בתוך הדברים שלך. דברים שאנשים רבים, כפי שציינת, חושבים (במודע/ תת מודע/ מדחיקים) ואת מבטאת את זה בצורה ישירה, חודרת ומדויקת.
שאלתך המקיפה לא מגיעה ממקום של בעיטה, אלא הפוך, של קירבה ורצון להתעלות:
"אנחנו לא יודעים מה זה באמת אומר, איך זה ישפיע על החיים שלנו וכו' ... למה לי להתפלל למציאות שאני בעצם מפחדת ממנה? ... איך הופכים את זה למשהו שאני באמת מחכה לו? מה צריך לעשות כדי לרצות באמת באמת גאולה בית מקדש משיח ותחיית המתים?".
נראה שזה לא שאינך רוצה בזה אלא את מפחדת מזה וכתוצאה מזה החיבור לנושאים שהעלית קשה ותכל'ס אני לא מאשים אותך. מצד אחד פחד שהוא באמת פחד גדול ומצד שני רצון שהוא באמת רצון גדול ועמוק והם נראים כסותרים.
תדעי שהרבה פעמים אנחנו, כאנשים, מפחדים לנסות את עצמנו ואת היכולות שלנו כי אנחנו מפחדים מהלא נודע, לא רוצים להתעמת עם משהו שאולי יערער אותנו גם אם אנחנו יודעים שהוא יכול לחשל אותנו ולעזור לנו. אני לא צריך להביא דוגמאות רבות בשביל להראות איך זה מתגלה בחיים שלנו, רק המחשבה הזאת, בעיני, מספיקה בשביל שכולנו נהנהן בראשנו ונגיד "נכון".
עם זאת, אנחנו כן שואפים לטוב המוחלט, למציאות מתוקנת ומשתדלים להביא את עצמנו, את הסביבה שלנו על כל חוגיו, את העולם וכל מה שב"יש" לשלמות (ולא, זו לא בושה להגיד את הדברים האלו בקול ובאמת לפעול לכך).
אמשיל את זה בצורה קצת יותר מובנת על ידי דוגמא שקרובה לליבנו.
היום יש הרבה פרסומות שנובעים ממלחמת חברות הסלולר. כל אחד רוצה לשווק את הפלאפון הכי חדיש, הכי מהיר, עם המצלמה הכי מתקדמת, עם אפליקציות ותוכן built-in, הדור הכי מתקדם (עוד חצי דור או שנים) וכו' וכו'.
הכל רץ ומתקדם בקצב כל כך מסחרר שאנחנו לא עוצרים לחשוב איך שאנחנו, כצרכנים, לפני שנתיים בכלל לא חשבנו על כך שכל זה אפשרי, ק"ו כשהפלאפונים התחילו להיות ענין נפוץ לפני שהתחיל הקונספט של "דור".
המושגים שקיימים היום לא היו קיימים אז.
עכשיו, נשאלת השאלה הפשוטה- האם אז הפלאפונים לא היו טובים? ואני לא מתייחס להשקפה שמסביב וכד'.
ברור שהתשובה היא שאז הם היו טובים. היום יש מצב של טוב שלא הכרנו אז.
אולי היום אנחנו לא יכולים להבין מה רע בעקבות החיסרון כי נולדנו וגדלנו בתוך מציאות חסרה אך אנחנו יכולים כן לרצות להגיע למצב שלם וטוב.
בדבריך התייחסת לכמהה נושאים שונים.
המציאות לאחר בנית בית המקדש השלישי (שיבנה במהרה בימינו אמן) ובתוכו נושא הקורבנות, תחיית המתים, ביאת משיח צדקנו, מלחמת גוג ומגוג ועוד.
לדעתי, השאלה היותר נוקבת היא לא סובבת סביב הצדדים המעשיים הללו (אם כי הבירור הזה חשוב גם כן) אלא כמו שהצגת את זה בסוף: "איך למען ה' יראו החיים שלנו?".
צריך להבין שהקרבת הקורבנות הוא לא תהליך רק של מילוי חובה אלא ביטוי של הקשר שלנו עם הקב"ה. כמו שהתפילה והלימוד הם דו שיח עם הקב"ה גם הקורבנות חלק מזה (כל דבר בקרבן יש לו ערך. איני רוצה לחרוג כל כך אך אפשר לקחת את קורבן המצורע כדוגמא ולבאר על פי השפת אמת).
השיח הזה נובע ממדרגה שלנו, איפה אנחנו נמצאים. כידוע, כל חטא מהווה מסך שמפריד ומבדיל בינינו לבין אבינו שבשמים. זה תוצאה ישירה. אישית, לאור שאלתך, אני חשוב שצריך לשים דגש על הרובד הזה.
החיים שלנו יהיו ברמה של דבקות וקרבה לקב"ה שלצערנו איננו חשים בה כיום (במחילה על ההכללה). דברים אלו גם יבוטאו באחדות של האומה הישראלית. וכן, נחגוג כולנו, כמשפחה אחת, כאיש אחד, את החגים יחדיו.
אם הייתי רוצה לתמצת את זה למשפט קצר הייתי מפסק באופן שונה את שאלתך: "איך? למען ה' יראו החיים שלנו!".
פה צריך גם להעיר הערת ביניים חשובה. כל הדברים שדיברנו עליהם עד כה סובבים סביב החיים הפרטיים שלנו. החיים האלו הם לא המעגל היחיד.
יש גם את המעגל החברתי הרחב לא רק של המשפחה, החברים,השכונה, העיר, המדינה וכו'. יש פה משהו שיותר גדול מהדברים הללו וזה שלמות היצירה כולה.
מילים גבוהות, אני ידוע. אולי גם קצת קשה לתפוס את זה אבל צריכה להיות לכולנו הבנה שאין מצב שכאשר הכלל כולו חסר הפרט יכול להיות שלם.
בשבילך, אין לי הצעות איך לרצות גאולה, בית מקדש ותחיית המתים באמת שכן את באמת מחכה לזה וכבר יש לך רצון כזה, אלא שהוא מכוסה בפחד. עם זאת, יש לי כן כמה הצעות איך להרגיש את הרצון ומתוך כך להתפלל ללא פחד.
לא מספיק ללמוד מה יהיה במקדש (סדר הקרבת הקורבנות וכד') אלא להבין מה זה דורש מאיתנו וכן, זה דורש עבודה ובעיקר עבודה שבלב.
קחי את הלימוד למקום הפנימי שבכולנו. זה העיקר! כפי שהזכרנו לא מספיק הצד הטכני והחיבור לסמלים השונים. כל הדברים הללו צריכים לנבוע מבפנים ואת זה צריך לעורר.
צריך לתקן את עצמנו לשמה - לשם ה'.
בנוסף, אפשר ללמוד על הצדדים הרוחניים שיש במה שקשור לתקופת הגאולה. להבין את הצד הפנימי של מה שיהיה, לשדרג את הסלולרי ולהבין כמה עכשיו יש חסרון ורע.
העצות האלו נוגעות לרובד אחד של הרצון ואולי ברקע עדין מרחף לו הפחד שדיברנו עליו בהתחלה, שאת הזכרת בדבריך.
אם אכן מתחברים לכל המציאות הרוחנית שתהיה בזמן הגאולה השלמה זה כבר מגלה לנו חלק ממה שיהיה, זה כבר מצייר בפנינו את העתיד. את הגרעין הפנימי שלה.
יכול להיות שזה מפחיד לחשוב על זה ונגיד לעצמנו "מה? נשתנה עד כדי כך?!". פה צריך לזכור שהשינויים האלו הם שינויים שלא קורים בהכרח בבת אחת אלא לוקחים זמן. כמו בטבע היום-יומי עצמו כן בתהליך הגאולה.
כמו שהשמש זורחת אט אט כדי שנתרגל אל האור לאחר שהיינו בחושך כך גם תהליך הגאולה (וזה קשור למה שמצטטים מהתלמוד הירושלמי שהגאולה היא כמו איילת השחר "קמעא קמעא" - קצת קצת) אבל על זה נרחיב בהמשך.
הגאולה היא לא רק ביחס פרטי אלא ביחס כללי של כל המציאות כולה. היא משפיעה על כולנו גם ברובד הפרטי.
ב"ה אנחנו מודים לה' על כל הטוב שיש לנו עכשיו ויודעים גם שבעת הגאולה יהיה עוד יותר.
צריך להבין שאנחנו פועלים להבאת השינוי הזה וזה מתבטא בכל הרצונות שלנו לשנות את המציאות שקיימת היום. עייני רק ברובד הלאומי כמה איומים חגים מעל ראשנו, חלקם ידועים לנו וחלקם לא. לא היינו רוצים לחיות כך. אנחנו רוצים שלום עולמי ושלום ושלמות זה אותו שורש.
לקראת סיום, על אף אריכות הדברים, תרשי לי להרחיב ולו במעט בנוגע להדרגה של הגאולה- ההגעה לשלמות-הטוב.
זכור לי שבשנים עברו היה מחקר על הזוכים בלוטו באחת המדינות בעולם שתוך כמה שנים לאחר שהם זכו רובם היו מתאבדים או מתאשפזים בבתי חולים לחולי נפש.
מוזר, נכון? הרי הם זכו בלוטו קיבלו מספיק כסף שיסדר להם את החיים. לכאורה הכל פשוט. שום דבר לא אמור להתנהל לפי מה שהמחקר מראה.
במחקר הראו שרוב האנישם לא ידעו להתמודד במעבר בין קיצוניות אחת לשניה. סוג של מעבר של זכוכית ממים רותחים למים קרים. הכוס נסדקת.
אולי בגלל זה יש מימד של פחד. פחד שלנו כאנשים שנסדק.
אני חושב שאם אנחנו מסתכלים אחורה אנחנו רואים שכל פעם שעברנו כעם מקיצוניות אחת לשניה עברנו תהליך.
אמנם תהליך הגאולה ממצרים נראה כתהליך קצר אך הוא ערך כמה זמן ואפילו לאחר היציאה ממצרים היה זמן עד שקיבלנו את התורה.
זה חסד מאוד גדול שהקב"ה עושה איתנו שהכל קורה בהדרגה.
הכל נעשה בהתאם למדרגה שלנו כעם וגם כפרטיים.
אם מישהו מנסה ללמוד משהו עמוק מאוד בקבלה כשהוא בן 7 סביר להניח שהוא לא יצליח להבין כלום. ממש כלום. גם לא את השפה. לעומת זאת, אנשים יותר מבוגרים שלומדים יותר מגיעים למדרגות שונות של הבנה על פי דרכי הלימוד שלהם.
אם תרצי נשווה את זה לכלי שיכול להחזיק משהו בתוכו. הכלי הזה גדל ככל שמגדילים אותו אבל ההגדלה הזאת צריכה להיעשות לאט לאט ולא בבת אחת כי בבת אחת הכלי ישבר. תוך כדי שמרחיבים את הכלי אז הוא יכול גם להכיל עוד ועוד אבל תמיד הכלי מלא. יש בו תמיד משהו.
זה סוג של מה שקורה איתנו ועם הטוב שהקב"ה נותן לנו בכוחו הפיזיים והרוחניים.
אז עכשיו טוב אבל אם אנחנו ממשיכים לנסות להגדיל לאט לאט את הכלי הוא מכיל יותר. אף אחד לא רוצה להישאר עם כלי קטן.
אז עכשיו טוב לך וב"ה, באמת ב"ה שאת אומרת את זה. זה השמח בחלקו. למרות זאת השמח בחלקו יודע שאם הוא יתאמץ הוא יכול להגיע ליותר והוא תמיד רוצה יותר.
ככה גם אומרים חז"ל בסוף מסכת ברכות (דף ס"ד ע"א ): "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר (תהלים, פרק פ"ד, פסוק ח') יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹקִים בְּצִיּוֹן".
אנחנו כאנשים תמיד שואפים להתקדם גם אם נהיה שמחים בחלקנו כי אנחנו יודעים שתמיד יש מקום מעבר שאפר להשתפר וזה שאנחנו לא משיגים את זה בבת אחת הוא לטובתנו כדי שנוכל גם להעריך כל שחלק מהטוב הזה וגם כדי שנרגיש שקנינו את זה, שהגענו לזה בזכות עצמנו ולא כי זהו העניקו לנו מתנה.
ה"קמעא קמעא" הזה קיים בכולנו.
והדברים הללו נכונים גם אם אנחנו פשוט מפחדים לפעמים להיות אנשים גדולים ולצאת מהמקום שלנו עכשיו.
ובכן, שואלת יקרה וקדושה, פשוט זכות...
אשריך על הכנות, על הבירור ועוררות הדברים.
אברכך, ואת כולנו, שנזכה באמת להפנים את כל הלימוד שקשור בסוגיות הגאולה ונחיה את זה באמת, עם כל הקושי והפחד שאולי מרחף.
כמובן, אנחנו פה לכל דבר וענין ובירור.
אני מאמין בך ויודע שאת יכולה להביא לכדי גילוי את הרצון שמתחבא עכשיו מאחורי הפחד ויודע שתאירי לכל עם ישראל עם האור הגדול הצפון בך.
מועדים לשמחה לגאולה שלמה!
נתנאל
netanelweil@gmail.com.