בירור יהדותנו

בע"ה
1. חז"ל , בפי העם הם חכמי המשנה והגמרא, שבעצם כתבו את התורה שבע"פ, שהיתה מסורה בידם מאז מרע"ה.אמנם מאז היו בעם ישראל עוד הרבה מאד חכמים,גאונים, ראשונים ואחרונים, ובעצם כולם יכולים היו להיכלל תחת הכותרת "חז"ל" ,אבל כיון שלחכמי המשנה והגמרא נוצרה סמכות שאין לבאים אחריהם, ייחדו את הכינוי להם.
2. תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה במסירות ומתוך יראת שמים, והגיע להבנה וידע כה רחב עד שאם ישאלו אותו שאלה כלשהיא , גם בדברים שאינם נלמדים בד"כ - ידע לענות. היום הביטוי הפך כינוי למי שלמד הרבה תורה וזה עיקר עיסוקו בחייו, כך שההגדרה התלמודית "התרחבה " קצת.
3. מכנסיים הם מלבוש שאינו ראוי לאשה, יש לכך הרבה סיבות והעיקרית היא שאשה צריכה לבטא את עצמה בבגדיה המייחדים אותה כאשה, כשם שגבר צריך לבטא עצמו בבגדי גבר. טשטוש של הבטוי החיצוני הוא לא טוב.
אם מדובר בבגד שאין הבדל בו בין גברים לנשים, כגגון מכנס פיג'מה או דומה לזה שהולכים איתו בבית כבגד קל, מותר לאשה לברך בו, שכן מבחינת צניעות וכסוי הגוף הוא אכן צנוע.
4.אשה נשואה חייבת בכיסוי הראש, ולא רק בזמן אמירת דברים שבקדושה או בבית הכנסת. גם בביתה , צריכה לכסות את ראה , אלא שמצד הדין הפשוט לא חייבת אלא בכסוי הראש באופן חלקי, אבל אם יש שם אנשים נוספים צריכה לכסות יותר. לענין קידוש - גם אם אשה לא התרגלה עדיין לכסות ראשה בקביעות, צריכה לכסות ראשה כשאומרת פסוקים וכד', או מתפללת וכמובן גם בזמן הקידוש.
5. יש מצות עשה לשבת בארץ, מילא מובן שחו"ל אינו מקום ליהודי. האם מדובר רק על מגורי קבע או גם ארעי, על זה אומר הרמב"ם שלעולם לא יצא אדם מהארץ לחו"ל אלא אם כן הוא אנוס, כגון בשנות רעב קשה או שבארץ אינו יכול להסתדר כמו להתחתן או ללמוד , וכד'. משמע שגם יציאה ארעית אסורה .
מלבד המצוה האמורה, יש עוד ענין של קדושת הארץ, וכנגדה טומאה שגזרו חז"ל על ארץ העמים = חו"ל. מי שיוצא מהארץ מאבד את הקדושה שבה לזמן שהוא בחו"ל וחבל.
ענין שלישי הוא היחס לארץ ישראל, האם מי שיוצא בעצם אומר שבעיניו עדיפה חו"ל על פני הארץ שאותה הבטיח הקב"ה לאבותינו? אפילו אם מדובר רק לעניםן של טיון, נוף וכד'.
לכן, למעשה כתבו הפוסקים שאמנם עדיף שלא לצאת מן הארץ לעולם, אבל אם אדם יוצא לצורך, דבר שאינו יכול לעשות בארץ, ולזמן מוגבל, מותר הדבר.
6. רק בפרשת "כי תצא" שקראנו אתמול , למדנו המון מצוות של חסד, וכך כל התורה מלאה במצוות כאלה, עד כדי כך שחז"ל אמרו - התורה תחילתה חסד (שעשעה הקב"ה עם אדם וחוה שתפר להם כתנות עור) וסופה חסד (שעשה הקב"ה עם משה רבינו)וזה בא לומר ש"כולה חסד", כלומר מהותה של התורה היא שהיא מחנכת אותנו לחסד כל הזמן!
בברכה,