בא לי לחזור בשאלה?

שלום...
אם היינו יודעים איפה נמצא הכפתור הזה, שכשנלחץ עליו נוכל להרגיש את הקב"ה בתוכנו ופתאום כשנגלה ביום בהיר אחד שהוא נעלם לנו, נבחר באפשרות השנייה של הכפתור: חפש.... ואז נמצא אותו שוב פעם, אז היינו יכולים לסגור ת'בסטה ולהגיד שלום לכל העניין הזה שנקרא עבודת ה'.
ולא, זה לא כל כך קשור אלייך כמו אל העובדה הפשוטה שכל הדברים הטובים בחיים, צריכים מאיתנו הרבה מאמץ ויגיעה ובעיקר אמונה, שבסוף נגיע אליהם.
זה לא שיש לך פגם או משהו, וגם הקב"ה אף פעם לא הלך מהלב שלך, את פשוט צריכה לפרש נכון את הרגשות והתחושות האלו, שאת מרגישה כאילו שאין שם בפנים, בתוך הלב שלך אף אחד.
הגמרא בברכות פ"ה מ"א אומרת לנו ש..."חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום...".
קראת? חסידים!
לא אנשים פשוטים כמונו,אלא חסידים!
ומי קורא להם ככה? לא איזה עסקן שרוצה להתחנף לאיזה רב, אלא הגמרא בעצמה!
חסידים! ואף על פי כן, כשהאנשים הענקיים האלו הגיעו להתפלל, אז גם הם היו צריכים לשהות ולעצור רגע.
כמה זמן זה לקח להם,כל העניין הזה?
דקה? חמש דקות? רבע שעה?
כאילו כמה אפשר כבר לחשוב על זה, לעצור, כמה זמן אמור לקחת לאנשים הענקיים האלו לחפש את הקב"ה?
שעה...!
יום אחרי יום אחרי יום, תפילה אחרי תפילה!
חשבת על זה? מה הולך פה?
הם כבר מכירים את התפילה, ואם הם חסידים אז גם לא בדיוק חסרות להם שעות שיחנו"ש עם הקב"ה, אז איך למען ה', איך זה שלענקיים האלו לוקח כל כך הרבה זמן כדי למצוא את הקב"ה, כדי להכין את ליבם לתפילה?
אלא מה, דווקא בגלל שהדבר הזה שכל כך מתסכל אותך הוא דבר כל כך ענק וגדול, שממש לא אמור לבוא לנו בקלות, דווקא בגלל זה, זה לקח להם, לחסידים האלו כל כך הרבה זמן.
את לא יודעת מה לעשות עם עצמך?
חשבת פעם, כמה בנות יש לו לקב"ה בכל העולם שלנו, בכל הגועל נפש שהולך כאן היום שלא יודעות מה לעשות עם עצמן בגלל שהם לא מרגישות את הקב"ה?
יש בעולם הרבה בנות שלא יודעות מה לעשות עם עצמן
חלק מהן בגלל שהן רצו להתקבל לפקולה מסויימת ולא הצליחו
אחרות בגלל שנדמה להן שהבבואה שמשתקפת במראה לא בדיוק לפי טעמן והן לא יודעות מה לעשות עם עצמן
ויש גם כאלו שבגלל שהדגמים החדשים של איזו מעצבת על עוד לא יצאו ...גם הן לא יודעות מה לעשות עם עצמן
הלוואי על הרבה אנשים גדולים שלא ידעו מה לעשות עם עצמן בגלל שהן כבר לא מרגישים את הקב"ה.
אז קודם כל, תדעי מה לעשות, ותביני שברוך ה' את נמצאת במקום הכי טוב שיכול להיות, ודווקא בגלל שהנשמה שלך כל כך גבוהה, את מרגישה את התסכול הזה.
אדם חי עם נשמה מתה לא כל כך מודע לזה שהוא אמור לא לדעת מה לעשות עם עצמו.
דבר שני ויותר קשור לתכל'ס, תתחילי לעבוד על ה'והשבות אל לבבך'.
אין מה לעשות, הלב שלנו מדבר ברוב הפעמים בשפה שונה מהשכל, וגם כשאנחנו יודעים שעכשיו אנחנו צריכים לבכות על חורבן הבית, הרבה יותר קל לנו לבכות ממכונית שבאה והרטיבה לנו את הבגדים.
נו מה,אנחנו פסיכים? מפגרים עם קבלות? לא יודעים שחורבן בית המקדש הרבה יותר חשוב מאיזה כתם שעוד דקה ננקה ויעלם לנו?
יודעים, אבל מה לעשות שהלב שלנו, נו, קצת אהבל כזה ולא בדיוק בא לו טוב עכשיו לבכות על בית המקדש אבל הכתם המגעיל הזה...הו, זה דווקא מחרפן אותו!!
פשוט לשבת וקודם להבין למה את בכלל דתיה ומה הקטע הזה בכלל?
קודם כל תבררי את הדברים בשכל שלך:
אולי את חושבת שאת באמת עושה טובה לקב"ה?
אולי כל העניין של הצניעות והשמירת נגיעה זה כי אם תפסיקי לשמור על הדברים האלו אז דפקת את הפמליה של מעלה?
או שאת באמת מבינה קודם כל בשכל, שאת רוצה להיות דתייה, כי גם אם נעזוב את העניין של העולם הבא,עדיין בעולם הזה, מה לעשות זאת הדרך חיים הכי בטוחה לגרום לך לקום כל בוקר עם חיוך ענק על הפנים?
את כל התשובות האלו תקבלי באמצעות המסע שתצטרכי לעשות בעצמך
עדיין חושבת שאין לך מושג על מה אני מדבר?
לא מבינה איך הבאסה והיאוש שלך עכשיו קשורים לחיוך ענק על הפנים ולדת?
אחלה! בשביל זה מגיע העניין של הבירור שמוליד השבה ללב.
אם את שומעת על מישהי שחס וחלילה נהרגה בתאונת דרכים ואף פעם לא הכרת אותה, סביר להניח שלא תורידי עליה דמעה.
אבל אם הכרת אותה, את יודעת מי זו, נקשרת אליה, השקעת בה, דיברת איתה, סביר להניח שבשעה ששמעת על הדבר הזה לא תפסיקי לבכות.
הקב"ה נמצא בתוכך, אבל הוא קצת שווה לך יותר מאשר תוכלי להרגיש אותו בלחיצה על כפתור
הוא רוצה שתחפשי אותו קצת, תתאמצי....
ראית פעם ילדה קטנה שהלכה לאיבוד ומחפשת את אבא שלה?
ואז היא מסתובבת ימינה
מסתובבת שמאלה
ועדיין לא רואה כלום
היא מתחילה להילחץ קצת...וקוראת לו בקול:
אבאל'ה...איפה אתה?
ואבא שלה? מתחבא מהצד, מציץ מן החרכים....מחכה לה....
הוא רואה אותה...הוא שומר עליה, אבל הוא מחכה עוד טיפה...כי הוא יודע שבסוף היא תמצא אותו
ואז...היא מתחילה לצעוק הכי בכוח שהיא יכולה:
'אבאל'ה!!! איפה אתה?'...
ורגע לפני שהיא חושבת שהיא כבר לא תראה אותו
הוא יוצא החוצה, והיא רצה אליו,מחייכת ומחבקת אותו חזק חזק
קבלת כבר מתנה אחת, שהיא המודעות העצמית שלך, הנשמה הגבוהה הזו, הצורך לרצות, לכסוף למשהו גבוה, אלוקי, בואי ותחזירי עכשיו לקב"ה ותעשי את הפסיעה הראשונה לקראתו באמצעות זה שתחשבי על הדברים, תראי איך הם מתקשרים אלייך, ובעיקר תתפללי אליו, שיעזור לך בסיעתא דשמייא באמת לראות איך שהלב שלך לאט לאט נפתח ואת מרגישה איך שאבא שלך מחבק אותך ושבעצם הוא תמיד היה שם
ורק חיכה שתגשי אליו...

ומשהו קטן:
אין דבר כזה לחזור בשאלה
הנשמה שלנו הגיע מכיסא הכבוד ואי"ה היא גם תחזור אליו, באמצע יש לנו כמה שאלות קטנות, אבל אנחנו חוזרים למקום שהגענו ממנו...

שבת שלום, בשורות טובות ושמחה אמיתית

אבינועם
avinoam811@gmail.com