שאלה
בס"ד
שלום שלום כבוד הרב!
אני בחור המתחיל לחזור בתשובה, בן 19 ושמונה חודשים. אני שומר שבת ב"ה כבר חצי שנה כמעט, אך בפירוש לא יודע את כל הלכות השבת, אך גם זה יבוא בע"ה, כי אני מנסה ללמוד בכל דרך אפשרית ולהתחזק. הייתי אמור להתגייס באוגוסט 08, אך בגלל ניתוח מחיצת האף(קל) שהייתי צריך לעבור דחו לי את הגיוס לעוד חצי שנה. כשלבסוף 6 חודשי הדחייה נגמרו והייתי צריך להתגייס, עברתי תקופה לא קלה עם עצמי, כל חברי התגייסו ואני נשארתי לבד. הקשר התנתק לאט לאט בין כולנו ונשארתי ל ב ד. ממש ממש ל ב ד. כל אחד מצא את חייו החברתיים שם, בצבא, וכשמגיע הסופ"ש כולם! כמובן רוצים להתפרק ולצאת למועדונים(כל החברים חילוניים). הם ידעו אוטומטית שהתחלתי לשמור שבת ואין סיכוי שאצא, ככה שהם אפילו לא טרחו ליצור איתי קשר. בעבר, גם אני נהגתי לצאת למועדונים ומקומות בילוי כאלה בערבי שישי, כשעוד לא התחלתי לשמור שבת. היום כאשר אני נזכר בימים האלה, עוברת לי בחילה..העולם הזה כ"כ מגעיל אותי כבר, כ"כ שבעתי מכל הדברים האלה.
בקיצור, נשארתי בדד ועברתי תקופה לא קלה עם עצמי, ניתקתי לחלוטין קשר מכולם ואפילו סרבתי לצאת מהבית..ברור לי שזה היה דיכאון- גם כחרטה על כך שלא התגייסתי ו"גמרתי עם זה" וגם על כך שהפסדתי חברים בגלל השבת. כל מיני עניינים לא סגורים ביני לבין עצמיעלו וגעשו! אך לא ויתרתי..טובה לי תורתך מאלפי רעים וידידים.
וכך הצבא נדחה ונדחה..הפעם הם משום מה החליטו למרוח אותי. כיום אני בן 19 ו8 חודשים כנ"ל, ועברתי ועובר משבר הרבה יותר חריף מהקודם!
אני לא יודע למה זה קורה לי... בוקר אחד קמתי ותהיתי על משמעות החיים..בשביל מה לקום? בשביל מה לצחוק? ללכת? להתעייף? כולנו הולכים למות, לעולם הבא גם ככה, גם אם מחר או בגיל 80 או 120..אז מה זה משנה מתי? הכל הפך להיות חסר משמעות לחלוטין בעיניי. עברתי כ"כ הרבה בחיים(בהזדמנות) כך ששום דבר לא מזיז, מכאיב מעציב מצחיק או משנה לי כבר.. זו התחתית הכי אפלה שחורה ומגעילה שהייתי בה בחיים.
חשוב לציין שאני בתהליכי החלמה מהמשבר כרגע.
כתוצאה מהמשבר, נכנסתי לדת כרגע בצורה חזקה.. התחלתי לעשות עוד כ"כ הרבה דברים חוץ מלשמור שבת- להניח תפילין באופן קבוע, ברכות השחר, ברכות על מזון, שמיעת הרצאות, הפחתת זרע לבטלה(קשההה), התעמקות בתורה ובהלכות וללכת לסליחות בלילה. הדת וה' לוקחים אותי חזרה לתלם
תשובה
שלום וברכה
ראשית, ברוך הבא.
אני מבקש את סליחתך, אולם אני נזהר מאוד מאוד בתשובה שאני כותב. איני מכיר אותך דיי, ונראה מדבריך שלך שמדובר בעומס עצום הרובץ עליך, שמחייב סיוע הרבה יותר מקצועי ממני. לא זו בלבד, אלא ששאלות אלה הן כל כך אישיות ונוקבות, ורק אתה מכיר את עצמך טוב מספיק כדי להתמודד עימן, מה שאני כותב הוא בגדר "עזרה ראשונה" בלבד, ולא משהו בעל ערך שיוכל להדריך אותך לאורך זמן.
א. עוד לפני השאלות על הצבא, ישנה חיוניות גדולה מאוד להתקשר חברתית לחבורה תומכת ושמחה. אין זה הכרחי להתנתק לגמרי מהחברים הקודמים, ונראה כי אתה משלם מחיר כבד מאוד על כך, המסכן בכלל אותך ואת כל הדרך החדשה שבחרת, ואין זה הכרחי לא למצוא חבורה חדשה שקולטת אותך ושאתה חלק ממך. בד בבד עם תהליך ההתחזקות זקוק אדם למערכת חברתית וכדאי לצאת מהמשבר דווקא דרך חידוש הרצון להיות קשור באנשים. אם לא בליל שבת – במוצאי; אפשר לחלק מהמקומות ללכת ולא להיות שותף בהכל, ואפילו לסחוב את החבורה לנושאים אחרים. זה צריך להיות חלק מהאתגר שלך.
ב. את שאלת הגיוס צריך לחלק לשני חלקים. לו כל אדם היה מתגייס רק בשלב שמתאים לו רוחנית ונפשית – היה מקום לשאול את השאלה הזו לגביך, ואפשר שבמצב הזה זה קשה יותר ואולי טוב לדחות. יש לזכור כמובן כי גם לדחייה יש מחיר, ואף אתה חושש מפני הגילאים והשאלה מתי תשתחרר וכדו', כך שלמעשה גם מצד זה היה טוב יותר לעשות את זה מוקדם ככל האפשר.
ג. אולם המצב הוא שלא תמיד שלטונות הצבא רגישים דיים למצב בו האדם נמצא, ויכול להיות שיגייסו אותך גם אם לא תרצה. במצב זה, אל תיפול לבור הייאוש, ואל תאמר לעצמך כי המצב איום ונורא ואתה בוודאי צריך להרוס את עצמך. להפך, אם זה מה שיקרה אמור לעצמך כי זו השליחות שלך וזה האתגר שלך, וגם ההזדמנות שלך בנושאים שונים – כמו הנושא החברתי.
ד. במקום שהמסגרת תערער אותך החלט כי היא יכולה לחשל אותך; במקום שהחששות שלך שמא תתדרדר יגדלו אמור לעצמך כי כל מה שתצליח לעשות בצבא הוא בעל ערך יותר גדול ויותר חשוב, ועל כן גם אם לא תצליח הכל – מה שתצליח יהיה טוב. בקיצור, חזק את עצמך ואל תחליש.
ה. זו גם הסגולה היותר טובה לדיכאון וחרדות (אני מדגיש שלא במקום הסתייעות באיש מקצוע, אלא כעזרה ראשונה בלבד). אם תצליח לראות את הדברים כאתגר – זה יעניק לך יותר כוח מכל דבר אחר.
אני מקווה שעזרתי מעט, ואם לא – אנא שוב.
כל טוב ושנה טובה