אני מדריכה כבר שנה וחצי, וכבר אין לי כוח להשקיע..

מדריכה יקרה,
שלום לך!

אפשר כמעט לשמוע עוד מדריכים מרחבי הארץ קוראים את השאלה שלך ונאנחים לרווחה. "אה, אז זה לא רק אנחנו..? גם היא מרגישה ככה?" כי באמת את מעלה שאלה שהיא חשובה ומהותית – לא רק למדריכים אלא ממש לכולנו.
לכולנו יש אידיאלים גדולים, ערכים, דברים שאנחנו מאמינים בהם וכו´, ומול כל אלו יש לנו את המציאות היומיומית הפשוטה, שלפעמים נראה שכל קשר בינה לבין האידיאלים הגדולים הוא מקרי בהחלט... מעבר לזה, כדי להתמודד עם היומיומיות לא מספיק להיאחז בערכים גבוהים, ולרוב אנחנו רוצים לראות תוצאות בשטח שיוכיחו לנו שאנחנו עושים משהו משמעותי ויתנו לנו כח להמשיך ולהתקדם.
את כותבת שבהתחלה ממש רצית להכנס להדרכה – רצית להשפיע ולגעת באנשים, לתת מעצמך, לפעול בשביל עמ"י, להרגיש שאת משקיעה ועוד. נסי לחשוב, האם משהו מכל זה השתנה? האם כיום יש לך פחות רצון להשקיע או להשפיע, או שעמ"י נראה לך פחות חשוב?
לא נראה לי. נראה לי שפשוט גילית שבין כל המילים הגדולות יש את הדבר הזה שנקרא תכל´ס – השבט שלא תמיד מקשיב בפעולות, החניכה שצעקה עלי אתמול ממש לא בצדק, הלילות האינסופיים שבהם את עושה הכל חוץ מלישון, הקומונרית שיושבת לך על הווריד, המדריך ההוא מהצוות שלא סופר אותך, הציונים בבי"ס שנראה שהם קפצו באנג´י או משהו כזה... בקיצור, עבודה שוחקת, ולפעמים אנחנו כ"כ עמוק בפנים עד שאנחנו לא זוכרים להרים רגע מבט ולראות את התהליך היפה שמתרחש ואת האידיאל הגדול שמרחף על הכל.
ולא שזה יוצא דופן – להיפך, זה הכי מתבקש שיש, וזה קורה לכולנו (גם למדריכה המורעלת של שבט ניצנים שנראה כאילו יש לה איזה מאגר בלתי נלאה של אנרגיה תוצרת ´תורה ועבודה´). מה שיפה באמת זה שאת יודעת לעצור את עצמך רגע ולהגיד, "הי, משהו פה לא בסדר, ואני רוצה קצת להתכוונן מחדש..." ולא פשוט ממשיכה מכח האנרציה, כמו שמדריכים רבים עלולים לעשות.
אז איך מתעלים מעל השחיקה והיומיומיות?
הייתי מציעה לך קודם כל לשבת עם עצמך באמת ולהגדיר מחדש את המטרות שלך. התחלת לכתוב למה נכנסת – כי את רוצה להשפיע, לתת, לשקיע... וכמו שאמרנו, הדברים האלה עדיין רלוונטיים. נסי לחשוב, למה זה חשוב לך? למה את מאמינה בזה? לפעמים הבירור הקטן הזה עוזר לנו קצת להשתחרר מההרגשה האפורה והריקה. את הרי לא אומרת שנמאס לך מההדרכה אלא שאת צריכה תדלוק קטן של המוטיבציה.
מאיפה מביאים מוטיבציה? הדרך הטובה ביותר היא להסתכל על התוצאות בשטח. אחרי שנה וחצי של הדרכה אני מאמינה שצברת כמה וכמה רגעים של שמחה וסיפוק, שבהם ראית איזושהי הצלחה או התקדמות. הזכרת את הנושא של פעולות, אבל בתכל´ס מה שהחניכים יזכרו ממך זה פחות את הפעולות שאת מעבירה (תנסי להיזכר ביותר מחמש פעולות שהעבירו לך בתור חניכה...) אלא את הדמות שלך ואת ההשראה שעוררת בהם. המהות של ההדרכה היא לא הפעולה המדהימה שהעברת לפני חצי שנה על לשון הרע אלא הקשר הישר שלך עם החניכים, והיכולת המיוחדת שלך לגעת בהם ולהשפיע עליהם.
האם את מרגישה שאת משקיעה בדברים החשובים באמת? האם את מצליחה להבין את החניכים ולהיות חלק מהעולם שלהם?
אני בטוחה שאחרי שנה וחצי שאתם ביחד, יש לך מקום מכובד בחיים שלהם. תחשבי רגע על הרגעים הטובים, על הפידבקים הקטנים שלהם, הנגיעות הקטנות שנגעת בהם והם בך... הרי בדיוק בשביל זה את שם.
הגיוני מאוד שאחרי שנה וחצי תרגישי ששום דבר לא מתקדים עם החניכים – אבל לא כי הם לא משתנים, אלא כי הם משתנים מאוד... כמו שאת משתנה, בעצם. הרבה פעמים מדריכים תופסים את החניכים שלהם כמו שהם היו כשהם נכנסו אליהם – והרי המון זמן עבר, הם גדלו והתבגרו והשתנו והכל, ולפעמים פשוט צריך לעדכן את עצמינו לגבי מי בדיוק החניכים שלנו. לא כתבת איזה גיל את מדריכה, אבל ככה או ככה – הם גדלו בשנה וחצי! הם נמצאים במקום אחר, מתעניינים בדברים אחרים, שואפים לדברים אחרים... האם את מרגישה שאת מספיק יודעת מה מעניין אותם ומה מטריד אותם? האם את חלק מהשפה שלהם ומבינה את הראש שלהם? האם את מבינה למה הם באים לסניף ומה הציפיות שלהם מהשבט וממך? אם את מרגישה שלא מספיק, אז את עכשיו בעמדה מעולה להתחיל ולברר – שימי לך למטרה לפתוח נושאים שונים לדיון, להכיר יותר את הראש שלהם, לשאול אותם מה הם חושבים על נושאים מסויימים, וכמובן גם לתת להם במה רחבה להביע ולהעלות את הנושאים שבוערים בהם.
אני אוסיף שהרב דסלר מלמד אותנו ש"לאשר יתן יאהב" – כשאנחנו עייפים ואין לנו כבר מוטיבציה לתת, אפשר להחיל את הכלל של "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" – דווקא ההשקעה וה´פוש´ הקטן יש בכוחם לעורר בך הרבה אהבה ורצון להשקיע עוד.

לסיכום: האידיאל הגדול והחשוב עוד חי ובועט. שווה להקדיש זמן לרענן אותו ולחשוב עליו ועל איפה את עומדת מולו. בעיקר כדאי לבחון מחדש איפה את מצליחה ליישם אותו בצורה הטובה ביותר – בקשר עם החניכים, בהשקעה בהם, בהשפעה עליהם ובהתמקדות בדברים החשובים.
ובינתיים, בזמן של קצת עייפות ושחיקה – תזכרי להרים מבט, לראות את רגעי ההצלחה וליהנות באמת מהנקודות שבהן את רואה איפה כן נגעת ונתת. דווקא הנתינה הפשוטה והקצת ´אפורה´ היא שמאפשרת לנו בשלב מאוחר יותר באמת להפתח ולאהוב.

אז יקרה,
אני מקווה שתמצי ותנצלי את הזמן הזה ושתחזרי לחניכים שלך בשמחה ובכוחות מחודשים.
אם תרצי להעמיק עוד את מוזמנת בשמחה לפנות לאימייל.

כל טוב ובהצלחה,
ליאורה
leora.d.c@gmail.com