שאלה
בס"ד
שלום..
ב"ה זכיתי עד לא מזמן לאמונה תמימה, אמיתית וחזקה.
קשה לי להצביע על נקודה מסויימת או על אירוע מסויים, אבל דברים התערערו לי ממש.
כל הבסיס של כל מה שהיה לי פשוט קרס.
ניסיתי לדבר עם כל מיני אנשים, והבנתי את העניין של ההתגלות והכוח המטורף של המסורת היהודית, אבל יש לי איפה שהוא חור ברצף ומשהו לא מסתדר לי.
בכל מקרה, זה לא חוזר לשבת לי על הלב. וזה ממש קשה.
אני מבינה שהשכל לא יוכל לרצות אותי בשום מצב, אבל מפחיד לחשוב שאני מנהלת את כל החיים שלי סביב משהו שאני בכלל לא ארגיש שהוא ודאי.
קשה לי לקפוץ למים ולהיות שם באמת מתוך רצון ודבקות בלי הרגשה של אמת.
אני מנסה גם לעבוד על הרגש ועל חוויות שיוכלו לעזור, אבל גם אם יש רגעים טובים ממש, זה נעלם כלא היה.
בנוסף, אנחנו טסות מבי"ס בע"ה לפולין עוד שבועיים, ואני מפחדת לעבור את המסע בלי האמונה.
אני מבינה שזה עניין של זמן, ושזה תהליך וזה באמת יוכל להעמיק את האמונה הרבה יותר,
אבל מה בנתיים? זה ממש ממש קשה ומתסכל להסתובב כמה חודשים בלי שום כוח מחיה.
אני יודעת שיש תשובה במה שכתבתי, אבל יש לי חור ואני אפילו לא יודעת להסביר בדיוק מה הוא.
תודה רבה מראש..
תשובה
שלום לשואלת היקרה!
דבר ראשון, סליחה על העיכוב בתשובה...
וואו, איזה שאלה יפה וחשובה! אני מרגישה שיש לך מודעות עצמית למקום בו את עומדת, וזה כל כך חשוב וטוב!
תדמייני שמישהו עולה בגרם מדרגות. תסתכלי על הרגליים שלו – הוא מרים את רגל ימין, מניח אותה על המדרגה הבאה ואח"כ מרים את רגל שמאל ומניח גם
אותה על המדרגה הבאה. אני רוצה שנתמקד בנקודה אחת בתהליך הזה, השלב בו רגל ימין נמצאת על המדרגה הבאה ורגל שמאל באויר (בדרך למדרגה הבאה).
אנחנו פוגשים את ה"תמונה" הזאת בחיים ברוחניים שלנו. הרבה פעמים כשאדם עולה במעלות התורה ומתחזק באמונה, יש איזשהו שלב שבו הוא מרגיש שכל מה
שהיה מתחתיו, כל הבסיס שעליו הוא נשען – נעלם כלא היה! זה מאוד מפחיד! אם נחזור למשל – זה מצב שבו הוא תלוי בין שמים וארץ, רגל ימין עוד לא עומדת
מספיק חזק כדי להחזיק אותו, ומצד שני רגל שמאל עומדת לה באויר..
כשאנחנו עולים במדרגות רוחניות, יש שלב של "עזיבת המדרגה הקודמת". זה שלב הכרחי בהתקדמות שלנו. אבל אם מסתכלים רק על השלב הזה, בלי להכניס אותו
בתוך כל התהליך הגדול – זה נראה לנו נפילה שאין כדוגמתה! כל מה שעבדתי עליו עד היום, פשוט נעלם.
[אבל] כמו הרבה דברים בחיים שלנו, צריך להסתכל קצת יותר מרחוק, בתמונה יותר גדולה, ואז נבין שזה בעצם הרגע הכי קרוב לקראת המדרגה הבאה.
אותו דבר בדיוק קורה כל לילה – הרגע הכי הכי חשוך בלילה, זה הרגע האחרון של החושך לפני שיבוא האור הגדול ויפתח יום חדש! תדמייני שאדם היה מגיע
לשיא החושך הזה, ואומר לעצמו "עם כזה חושך, בטח לעולם לא יגיע יותר האור..", ואנחנו רוצים לצעוק לו מהצד "לא נכון! תחזיק מעמד עוד כמה דקות – ותראה אור גדול!".
אני מרגישה שבדיוק אותו הדבר קרה לך. חיית את חייך מתוך אמונה תמימה, אמיתית וחזקה, ופתאום הגיע שלב שהכל "קרס". בעיניים מצומצמות זה נראה שפל
המדרגה, אבל בעומק – זו ההכנה הטובה ביותר למדרגה הבאה!
כתבת שגם בתוך ה"חושך" הזה יש רגעים טובים של התעלות מסויימת. חז"ל אמרו שהרגעים הגדולים, של ההתעלות והדבקות, צריכים להקרין על הרגעים הקטנים של
האדם. כתבת שגם כשאת כבר מגיעה לשם, זה נעלם אחר כך כלא היה. אבל באמת זה רק עצת היצר. יש לך את היכולת, בתוך הרגעים של הגדלות, של ההתקדמות, לקחת
כוחות לרגעים אח"כ. לדוגמא את יכולה לקבל החלטה של משהו שבו את משתפרת בעבודת ה´, את יכולה לכתוב לעצמך מה את מרגישה ברגעים האלו וככה כשיעברו
הרגעים האלה, תוכלי לקרוא ולהיזכר לאן הגעת, לאן את יכולה להגיע.
דבר נוסף, צריך לזכור שאנחנו חיים בשגרה. הקב"ה ברא את הלו"ז השבועי שלנו באיזון של שישה ימים של מעשה, של חול, ויום אחד של שבת, של קדושה והתעלות. אנחנו יכולים לבוא ולשאול "אז למה לא כל יום שבת?" ובהקשר
לענייני דיומא "מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?", אלא שדווקא ימי החול, הימים הקטנים, הם שנותנים את הכח לשבת להיות מה שהיא. דווקא העובדה ששנה
שלמה אנחנו מחכים לפורים – זה מה שנותן לו את העוצמות של השמחה והדבקות שבו. לאורך כל חיי השגרה שלנו, הקב"ה "שתל" נקודות אור, נקודות שיחיו
אותנו – שבת, ר"ח, חגים. אסור להתבאס מהעובדה שלא כל יום שבת, אלא לשים לב מה אני עושה בימי החול כדי ששבת תהיה לי הכי עוצמתית שיכולה להיות.
ובהקשר של המצב שאותו את מתארת – מה אני עושה עכשיו, כשכביכול אין לי רגש בעבודת ה´, כדי שכשיגיע הרגש – הוא יהיה בעוצמות גדולות.
כתבת שעוד מעט את טסה לפולין. זה יותר מהזדמנות מצויינת למלא את ה"חור" הזה ולעבור את השלב שבו רגל שמאל נמצאת באויר.
מה שקורה בפולין (מתוך נסיון...) זה שנפגשים עם כאב שאין כדוגמתו, הנפש מזדעזעת, השכל לא מצליח להבין. ואפשר לקחת את המצב הזה ולמנף אותו – מתוך הכאב מגיעים לעומקים גדולים בנפש, הנשמה כביכול פתוחה לעיני כל, ודווקא בשלב הזה – את יכולה להחליט שאם היא כבר נפתחה – נכניס לשם אמונה, דבקות בה´ יתברך!
אני אתן לך דוגמה – בשבת הייתי בעיר, והייתי צריכה להיכנס לבניין שהדלת החיצונית היתה נעולה וחברה שלי שהיתה אמורה לפתוח לי מבפנים – לא שמעה שאני בחוץ. ואז אחד מדיירי הבניין יצא, ואני "ניצלתי" את ההזדמנות שהדלת כבר נפתחה ונכנסתי פנימה.
אותו דבר יכול לקרות בפולין – הלב נפתח, אז בואי נכניס לתוכו את התוכן שאנחנו רוצים וננצל את ההזדמנות.
עוד נקודה כללית שממש חשוב לזכור כשיוצאים לפולין (ובאופן כללי היא טובה לחיים...) – הרבה פעמים אנחנו מתכננים שחוויה רוחנית כלשהי תהיה בדיוק
כמו שדמיינו, אבל פתאום קורה אחרת, יש כל מיני פאשלות בדרך. ובמקום הזה יש לנו בחירה איך להגיב וממילא מה תהיה המשמעות של אותה חוויה – אנחנו
יכולים להתבאס, ואז הרסנו לעצמנו ולא נשאר שום דבר מהחוויה הגדולה הזו, ואנחנו יכולים להבין שבתנאים האלו הקב"ה רצה שאני אחווה את החוויה, וכנראה שמה שהקב"ה תכנן שאני אחווה הוא שונה ממה שאני תכננתי, והוא ודאי יותר טוב ממה שאני תכננתי. לדוגמא בתפילת מוסף של יום הכיפורים, איזה עוצמות, איזו קדושה! ואז פתאום עובר ילד קטן ומוציא את האדם מכל הכוונות
שהוא היה בהם. מה הוא יעשה עכשיו? יתעצבן על הילד, על הורים שלו, על הגבאים של הבי"כ שלא אסרו הכנסת ילדים, יתבאס על תפילת מוסף שמגיעה פעם בשנה שנהרסה לו, או שיבין שהקב"ה רוצה שעבודת ה´ שלו ביוה"כ תהיה לימוד זכות על הילד, ואיך למרות ההפרעה הוא מתגבר על עצמו וממשיך להתכוון בתפילה ולהיות בשמחה?
בחטא המרגלים, הקב"ה אמר לבני ישראל שיכנסו לארץ, והם לא רצו להיכנס. אחר כך, בחטא המעפילים, קבוצה מבני ישראל רצו להיכנס לארץ וזה היה החטא שלהם.
נשאלת השאלה – למה זה חטא? הרי הם רוצים להיכנס לארץ הקודש! ומעבר לכך זה יכול להיות התיקון הכי גדול לחטא המרגלים. אלא שההבדל הוא שבחטא המרגלים
ה´ ציווה להיכנס לארץ ישראל והם לא רצו, ובחטא המעפילים ה´ ציווה [לא] להיכנס לארץ ישראל והם רצו להיכנס. הצד השווה שבשני החטאים – בני ישראל
לא עשו את רצון ה´.
אנחנו לומדים מכאן שהמבט שלנו בעבודת ה´ צריך להיות לא מה טוב לי, ומה אני רוצה לעשות, אלא מה ה´ מצווה ממני ורוצה שאני אעשה. צריך לעבוד את ה´ בכלים שהוא נותן לנו ובדרכים שהוא נותן לנו.
איך כל זה קשור לפולין? המסע לפולין זה זמן לפורענות שדברים לא תמיד הולכים כמו שצריך, גם דברים טכניים וגם כל מיני דברים פנימיים שדמיינת
שיקרו והם לא קורים או שהם קורים אחרת. צריך לזכור – המצב שאליו ה´ הביא אותך – זה הכלים שבו הוא רוצה שתעבדי אותו ושמשם תתעלי ותחווי!
לפני שאני מסיימת, חשוב לי לחזור לנקודה מאוד בסיסית, שלפי מה שכתבת זה ברור לך, אבל זה כל כך חשוב ששווה לכתוב את זה למרות זאת. "אחרי המעשים
נמשכים הלבבות" – גם אם אדם לא מרגיש איך עבודת ה´ מחיה אותו ונותנת לו כח, זה לא אומר שיש לו רשות להפסיק לקיים תורה ומצוות חלילה. אנחנו מחוייבים במצוות בין שאנחנו מרגישים ובין שלא, ואנחנו מאמינים שבעומק שלנו זה משפיע ופועל גם אם אנחנו לא מרגישים, ואנחנו גם מאמינים שככל שנתמיד ונדבוק בה´ – נרגיש את זה גם בנגלה בעז"ה!
ועצה אחרונה שתמיד טובה ועוזרת – להתפלל! תתפללי לה´ שימלא את החור הזה, שתחזרי להרגיש אותו בחייך! שתחזור לך אותה אמונה תמימה, אמיתי וחזקה – ממקום יותר גבוה!
אם את רוצה לעיון נוסף – יש לראי"ה זצ"ל פסקה בעולת ראיה שמדברת על הרגע שבו הנפש "נפתחת" מכל המחסומים שהיו לה – עולת ראיה, פרק א, פסקה ג. (אני יודעת שיש אנשים שאומרים להם פסקה של הרב הם נלחצים שלא יבינו שום דבר, אז לא להיבהל! וגם אם לא מבינים את עומקי העומקים שכתובים שם – משהו קטן אפשר להבין וזה שווה את זה!!)
הרבה הרבה הצלחה!!
שבעז"ה תראי איך כל התקופה האחרונה היתה הכנה לקראת השלב הבא שלך בדרך לבורא עולם! ושבעז"ה תצליחי לקבל בפולין כוחות ושתצליחי להכניס את החוויה העוצמתית הזאת לתוך חיי המעשה הקטנים והפרטיים שלך!
אם יש שאלות נוספות או שמשהו לא הובן, אשמח שתצרי קשר!
נגה
Noga1212@gmail.com